בסוף פברואר השתתף אריאל הלר, מאמן ומייסד קבוצת MYWAY בתחרות אולטרה מן פלורידה, ארה"ב. התחרות מתפרשת על פני שלושה ימים כאשר ביום הראשון שחו המתחרים 10 ק"מ באגם עם מים קפואים ולאחר מכן יצאו לרכיבה של 145 ק"מ. ביום השני רכבו 275 ק"מ וביום השלישי רצו 85 ק"מ. את התחרות עשה הלר יחד עם מתאמן מקבוצתו, צבי דונט, שסיימו יחדיו את האתגר.
הלר, מגולל את החוויות שעבר בשלושת הימים, המחשבות, הקשיים, התוכניות והלוגיסטיקה המורכבת:
היום הראשון: איפה התנינים?
"האמת, זה היה יותר קשה ממה שציפיתי. ידעתי שיהיה, קשה במיוחד בסוף כל יום, אבל לא הייתי מוכן לכאבים. עשרת הקילומטרים הראשונים של השחייה, עבורי לפחות, הם החלק היותר פשוט. מדובר על קרוב ל-3 שעות של סיבוב ידיים בצורה קלילה. ידעתי שלקראת הקילומטר ה-8 יתחיל להיות קשה יותר ובגלל קור המים טמפרטורת הגוף תרד והרבה אנרגיה תצא רק לחימום הגוף. בשלב מסוים זה כבר עבר כל גבול והתחלתי להגביר קצב, רק כדי לצאת מהמים להתחמם קצת.
"קשה להסביר את תחושת ההקלה שחשתי כשיצאתי מהמים שהיו בטמפרטורה של 15 מעלות" | צילום: Jan Redmond Walker
קשה להסביר את תחושת ההקלה שחשתי כשיצאתי מהמים שהיו בטמפרטורה של 15 מעלות. לפי התחושה, בחלקים רבים במרכז האגם, הטמפרטורה צנחה גם ל-12-13 מעלות. את התנינים הגדולים המארגנים הבטיחו לנו שמוציאים. זה עדיין לא ניחם אותי, גם ככה אני שונא ים וחיות בים- זה הפחד הכי גדול שלי.
"את התנינים הגדולים המארגנים הבטיחו לנו שמוציאים. זה עדיין לא ניחם אותי" | צילום: Jan Redmond Walker
קטעים ארוכים של השחייה נעתי בתוך סבך גבעולים ועלים שנצמדו לי לגוף ונתפסו בידיים. כל גבעול הטריף לי את המוח וחששתי שאולי זה נחש מים. גם מזה יש שם באגם. תחושת ההקלה הזו שהרגשתי ביציאה מהמים היתה עצומה. הטמפרטורה בחוץ היתה 3-4 מעלות. החלפתי לבגדים חמים בסיוע הצוות האישי שלי שכלל שתי מתנדבות אמריקאיות שאחת מהן מאמנת מוכרת בפלורידה שמתכוונת לעשות את התחרות בשנה הבאה והשנייה, אישה דרומית אופיינית, חובבת מוזיקת קאנטרי ואוכל מקסיקני עם מבטא כבד שלא ניתן להבין 90 אחוז ממה שהיא אומרת.
קטעים ארוכים של השחייה נעתי בתוך סבך גבעולים ועלים שנצמדו לי לגוף ונתפסו בידיים | צילומים: באדיבות אריאל הלר
הן כבר הכינו לי מראש את הבגדים בתוך הרכב שהיה מחומם לטמפרטורת סאונה. זרקתי כמה מילות עידוד לאירית, אשתו של צבי שעמדה מודאגת והמתינה לבעלה שישוב מהקרב. קדימה, עליתי על האופניים. 145 ק"מ של רכיבה. לכאורה קצרה, עד לסיום היום הראשון. תכננתי לרכוב ב-30 קמ"ש, כל הדרך בלי לדאוג למחר במיוחד, כי מחר ארכב עם צבי ויהיה קל יחסית, אז זהו שלא.
"ידעתי שלקראת הק"מ ה-8 יתחיל להיות קשה יותר ובגלל קור המים טמפרטורת הגוף תרד"
במציאות, מה שקרה, אחרי כ-100 ק"מ, פנינו צפונה וחטפנו רוח פנים מטורפת. נאלצתי להוריד את הקצב ולרכוב 20-23 קמ"ש במישור. בענייני התזונה אני מקפיד על קלה כחמורה. לא מפספס שום כדור מלח או ג׳ל, הכול בדיוק כמו בתכנון המקורי. זה לא פשוט, אחרי 8-9 שעות של מאמץ, הדבר האחרון שבא לך לעשות זה לשתות איזוטון או לאכול בר אנרגיה. הגוף משקר לראש ומאותת לו ש״לא צריך לאכול״ אבל אחרי אימונים כל כך רבים וארוכים, אתה כבר יודע שאסור להקשיב לשד הזה וצריך להמשיך בשגרת האכילה והשתייה.
את היום הראשון סיימתי במקום ה- 9 המכובד, כשבשחייה יצאתי במקום החמישי. המתנתי לצבי שעבד יפה מאוד ואילולי השחייה שעיכבה אותו, היינו מסיימים כמעט יחד. כשסיימתי לקח הצוות האישי שלנו את האופניים וסחב אותי לאוהל העיסוי. כל יום 20 דקות של עיסוי לכל מתחרה.
בענייני התזונה אני מקפיד על קלה כחמורה. לא מפספס שום כדור מלח או ג׳ל
סדר היום שלנו בשלושת הימים הקרובים היה כמעט זהה, מנת חלבון בתום התחרות, נסיעה למלון, מקלחת, ארוחת ערב ולישון. כשאנחנו מגיעים חזרה למלון, הצוותים שלנו מסדרים את הרכבים והציוד למחר בעוד אנחנו מטפלים בשלפוחיות ובהכנות ליום הבא. אין לנו הרבה זמן לישון. בשל הקור העז ביום הראשון נדחה הזינוק של השחייה בשעתיים משעה שבע בבוקר לשעה תשע, בתקווה שהטמפרטורה בחוץ תעלה מעל לאפס. שעתיים אחרי הזינוק היא אכן עלתה, במעלה אחת. הסיום אף הוא נדחה בשעתיים וזמן השינה שלנו התקצר בהתאמה.
היום השני: כמעט הסתבכתי עם שוטר
קו הזינוק ביום השני היה במרחק 40 דקות נסיעה מהמלון בו ישנו. כל ההתארגנויות לקראת היציאה כולל את ארוחת הבוקר, לא השאירו לנו הרבה זמן שינה ובשעה 4:30 כבר השכמנו לבוקר קר וחשוך. הרכיבה ביום השני היא לאורך 275 ק"מ ואם מצרפים אליה את הרכיבה שביצענו אתמול, מקבלים את סך הקילומטרים מהכינרת לאילת- 420 ק"מ מצטברים. מרחנו משחה מאלחשת שאמורה היתה להקל על הכאבים בישבן, עליו ישבנו שעות רבות במהלך הרכיבה.
"הרגשתי שהרכיבה הזו לא נגמרת. זה היה ארוך, כואב וקשה, ממש סיוט"
באמריקה הכול נמדד במיילים והמארגנים מדברים רק בשפה הזו. כל שלט סימון בדרך צריך לחשב כמה זה בק״מ ואחרי 100 ק״מ אתה כבר לא יכול יותר לחשוב. הרגשתי שהרכיבה הזו לא נגמרת. זה היה ארוך, כואב וקשה, ממש סיוט. כל רוכב מכיר את ההרגשה, לא משנה מה המרחק, הכול יחסי כמובן, אבל כשרוכבים 275 ק״מ לא רואים את הסוף.
כל 60 ק"מ אנחנו עצרנו יחד עם הצוותים שלנו, מלאתי את הבקבוקים בשתייה ואת הכיסים בכריכים. אני מקפיד לאכול כל שעה כריך עם שוקולד נוטלה וג׳ל שוקולד של חברת GU, משניהם לא נמאס לי עד היום האחרון וזאת התזונה שלי לאורך כל התחרות. מדי פעם אני מגוון עם תוספות של בייגלה עם הרבה מלח, בננה ותפוזים.
אני מקפיד לשתות בקבוק שתייה כל שעה וכשחם אז בקבוק וחצי בתוספת כדור מלח כל שעתיים. מזל שבצוות הליווי שלי יושבת מאמנת מנוסה, כי לא פעם איבדתי את הספירה והיא מזכירה לי ומתעקשת שאוכל ואשתה. אחרי 5 שעות רכיבה עצרתי בצד לרוקן את השלפוחית. בכל האימונים ובכל התחרויות, כולם עושים את זה, רק שלדאבוני הפעם שוטר נעצר ליידי והתחיל לצעוק עלי "מה לעזאזל אתה עושה?" הוא רצה ממש לעצור אותי על התערטלות והשתנה במקום ציבורי. גייסתי את המבטא הכי ישראלי שיכולתי ואמרתי לו ״וואר אי קם פור איט איז בסדר״ הוא ענה לי שפה זה אמריקה וזה לא בסדר. נזכרתי במשה פינס מהספר רומן רוסי של מאיר שלו, על איך שהצליח להפסיק להשתין מתי שרצה וגיליתי שאני גם יכול, התנצלתי והבטחתי שלא אעשה זאת יותר אף פעם, גם לא בישראל והוא עזב אותי לנפשי.
בלי שום תקלות נוספות, ללא פנצ'רים, תשושים ועייפים אנחנו מסיימים את היום השני ב- 11 וקצת שעות. שעון הגארמין על האופנים מראה את המרחק המדויק. האמריקאים האלה, לא מפספסים מילימטר. שוב הריטואל של עיסוי, חלבון, מקלחת, ארוחת ערב, התארגנות למחר ושינה.
היום השלישי: בא לי למות
היום האחרון מתחיל בשש בבוקר. שוב השכמה מוקדמת. הפרצופים של כולם משקפים חששות מצד אחד וידיעה מצד שני ששום דבר כבר לא יעצור אותנו מלהיות אולטראמן. אכן כל מי שהתחיל את הריצה גם יסיים בזמן.
"אני רץ כי אין מחר. כל האנרגיה שנשארה לי בגוף מתועלת במינון מדויק, דקה אחר דקה"
בשונה מהיום הראשון והשני בהם 5 מתחרים נפסלו כי לא עמדו בזמני החיתוך, ביום האחרון, המוטיבציה בשמיים והאופק כבר בתווך העין. אני רץ כי אין מחר. כל האנרגיה שנשארה לי בגוף מתועלת במינון מדויק, דקה אחר דקה, ק״מ אחר ק״מ על מנת שאצליח לסיים 84.4 ק״מ בפחות מ- 12 שעות. זה ארוך, זה קשה אבל זה בעיקר כואב. בערך מהק״מ ה- 30 בא לי למות. מרגיז אותי שהקילומטרים בשעון לא מתקדמים מהר מספיק. אני צוחק על הסבל בשחייה, על החשש מהתנינים, אני לא מבין איך לעזאזל חשבתי שמה שחוויתי ברכיבה יום קודם נחשב כאב או סבל.
נזכרתי בתחרויות קשות שהשתתפתי בהן. נזכרתי באיירונמן לנזרוטי בו בת-אל עזרה לי בקטע המרתון כי היה לי ״קשה״ עכשיו זהמצחיק אותי- קשה עלאק. נזכרתי באולטרה מרתון 100 בסובב עמק ש״כאבו״ לי הרגליים ובשאר הדברים המשוגעים והקשים שעשיתי והפנמתי שהכול יחסי.
בערך מהק״מ ה- 30 בא לי למות. מרגיז אותי שהקילומטרים בשעון לא מתקדמים מהר מספיק
את הקילומטרים האחרונים עשינו על האדים של הדלק, עקפנו שישה מתחרים ב- 10 ק״מ האחרונים. היו שם גם כמה אנשי ברזל מנוסים, כאלה עם רזומה של אליפות עולם בהוואי. עקפנו אלוף ברזילאי באיש ברזל שפתח חזק מדי וכל השרירים שלו התכווצו. עקפנו עוד שניים שהלכו ודיברו כי לא נשאר להם כוח, אבל נשאר עוד קצת זמן. הרגשתי איך קו הסיום התקרב עם כל צעד.
בק״מ האחרון חשבתי על הילדים שלי ששלחו לי כל יום הודעות טקסט, כמה שהם גאים בי וכמה שהם יהיו גאים בי עכשיו. חשבתי על הילדה שלי, התינוקת שבת-אל סוחבת עכשיו בבטן ועל האולטרהריון שעובר עליה. חשבתי על האחים שלי שלא מפסיקים לרגע לפרגן לי למרות שאני הכבשה השחורה. חשבתי על הקבוצה, MYWAY שבניתי יחד עם גוון ועל הדוגמה שאני נותן להם שהכול אפשרי אם רק רוצים. על מרבד הקסמים הזה ריחפתי לסיום.
100 מטר לסיום צבי מפיל את הכובע שלו לרצפה, שער הסיום בטווח נגיעה והכרוז כבר מכריז ״דה טו איזראליז..״
צבי לא מוותר, יש לו 100 כובעים בבית, הוא חייב לחזור ולהרים את הכובע. אפילו אם הייתי רואה שם שטר של 1,000 דולר לא הייתי מסתכן להתכופף להרים אותו, אמרתי לצבי שאני לא יודע מה הוא יותר אמיץ או טמבל, אבל הוא בשלו, נחוש. לוקח לו יותר משעה (ככה זה הרגיש לפחות) להתכופף לכובע ועוד שעתיים להתיישר בחזרה. את הכובע הוא שם בכיס האחורי ויצאנו בריקוד ניצחון לקו הסיום. פייר התרגשתי.
ניקול בכתה בדרמתיות אמריקאית הוליוודית, צבי היה בעננים ואני חיפשתי את הגלידרייה שהבטיחו שתהיה בסיום אחרי שלדאבוני התברר לי שבאמריקה אין אינפוזיות (זה ״הקינוח״ שלי בכל איש ברזל). שלחתי את ג'יין המתנדבת השנייה להביא לי גלידה בטעם תות ״והתעלפתי״ לי בצד.
"שער הסיום בטווח נגיעה והכרוז כבר מכריז ״דה טו איזראליז..״
הגלידה הפיחה בי רוח חיים בדיוק בזמן לעודד את המתחרה האחרון שהגיע בלא יותר מ- 9 שניות לסיום הזמן החוקי. האמריקאים חולים על הדרמות האלה, יום למחרת בטכס הסיום, מורשת הקרב סביב אותם 3 דקות אחרונות שכולם עודדו את ג׳ונתן שלא יפסיק לרוץ נשמעו מכל זווית אפשרית.
לבסוף, תמונה משותפת של כל שלושים וארבעה המסיימים וזהו. זה נגמר. פתאום שקט. התחושה הזאת של ההקלה. בבת אחת הכול נגמר, מ- 110 סיבובים לדקה לעצירה מוחלטת. פתאום הרגשתי שנוצר סביבי וואקום ואני עובר למימד רביעי שבו הכול שקט וברור. זה השלב שרבים צוללים לדיכאון ואחרים שכבר מכירים את ההרגשה ומוכנים לה מתענגים על הרגע, היי בנוטרל.
"לבסוף, תמונה משותפת של כל שלושים וארבעה המסיימים" | צילום:Jan Redmond Walker
אז בעצם מה ההבדל בין אולטרה מן לאיירונמן? ההכנה, תכנון התחרות, כמות האופציות האפשריות לביצוע המשימה. ההבדלים הם שמיים וארץ. תכנון אסטרטגיית התחרות צריכה להכיל את כל האפשרויות, כל מזג אויר, כל תקלה מקטנה ועד גדולה. תמיד אמרתי שכל אחד יכול לעשות איש ברזל. גם אולטרה מן, זה רק ארוך יותר כואב יותר וקשה יותר.
