היכנסו לקריאת חלקה הראשון של הכתבה

אחרי שחייה של שעה במים הקרים, 16 מעלות צלזיוס, השתוקקתי כבר להיות על הסירה, חבוקה ומוגנת וליהנות מכריך וכוס קפה, משמש בריטית חמימה של קיץ אירופאי, ולעודד את חבריי השוחים איש איש בתורו, עד שיגיע הזמן בו אכנס שוב למים, כלומר בעוד שש שעות. היינו שבעה, אני החמישית בסבב, הכל התקדם לפי התכנית, או אפילו טוב יותר ממה שציפינו. נפטון חייך אלינו הבוקר, ואפילו הגלים הגבוהים לא הטרידו אותנו בשחייה עם זרם גבי קל, בלי טיפת גשם, במזג אוויר נח מאוד ביחס למה שיכולה התעלה האנגלית להציע. בניגוד לכל האידיליה, אני ישבתי לי על רצפת הסירה, מכווצת מקור, עטופה בשני מעילים, כובע וצעיף, בגדים חמים, כוס תה חמה ביד ולא מפסיקה לרעוד. אכלתי משהו קל ונשכבתי על אחד המזרנים, מותשת ומוטרדת מאוד מהרעידות הלא פוסקות.

שחיינים ישראלים, משוגעים על שחייה בים קר | צילומים: ריצ'ארד ברוס

עוד כתבות בנושא 
גיא כהן מסכם שחייה רצופה של 70 קילומטר 
מי השחיינית שחוצה את תעלת למאנש שלוש פעמים ברציפות? 
אלבום התמונות ממשחה קפריסין-ישראל ושבירת שיא גינס 

הקור בפנים קשה ביותר

השחייה במים קרים מאוד מעייפת. הגוף מאבד חום במהירות, קודם כל מהקצוות, אחר כך מכפות הידיים והרגליים, האף והאוזניים, וזאת כדי לשמור על חום אזור הליבה, הלב והאיברים הפנימיים. הקור בפנים הוא הקשה ביותר, בשל איברי החישה הרבים – זה פשוט כואב. אחרי כמה דקות תחושת הכאב נעלמת. חשוב לזכור זאת ולא להיבהל. בכלל, הרוגע מאוד מסייע בהתמודדות עם הקור. איפה היה הרוגע הזה באותן דקות?

במבי מכסה אותי בעוד מעיל, השלווה שלו נוסכת בי ביטחון שהכל בסדר. במהלך ההכנה הארוכה לשחייה בתעלה, הוא ליווה אותי עשרות פעמים בשחייה במים קרים, כולל מחנה אימונים אליו נסענו לפלמה דה מיורקה. "לכולם קר", הוא אמר לי פעם, "גם לי קר, ותזכרי שהקור מעייף ולא נעים, אבל לא יקרה לך כלום, פשוט המשיכי לשחות". לא חושבת שיש לו מושג כמה המשפט הזה עזר לי בפברואר בשש בבוקר בחוף הצוק, כשנכנסנו לשחות בגשם, כשרק בגד ים וכובע סיליקון מפרידים ביני לבין ים קפוא ואוויר קר עוד יותר. "לכולם קר", אמרתי לעצמי, "לא יקרה לך כלום". אבל צריך להיזהר. אהבתי במיוחד תקציר שכתב גדי כץ על הכנה לשחייה במים קרים, אבל חשוב להוסיף כי שינה ומנוחה משפיעות מאוד על הסבולת של הגוף לקור. חשוב להיות תחת השגחה של חברים מנוסים ולבדוק אחת לכמה דקות שכולם בקבוצה בסדר. שאלות בסיסיות כמו "מה עיר הבירה של לונדון", לרוב מעלות חיוך ומצליחות קצת להפשיר את הפנים הקפואות.

לכל אחד בלב יש רצון להיות זה שיניף את דגל ישראל על חופי צרפת | צילום: ריצ'ארד ברוס

מי ידרוך ראשון על אדמת צרפת?

לקחתי גם הרבה עצות תזונה מאורי סלע. לאכול ארוחת בוקר הכוללת פחמימה, סוכר ושומן (פיתה עם טחינה וסילן), ובמהלך השחייה להקפיד לאכול כל 20 עד 30 דקות, במים קרים זה לא הזמן לחשוב על הדיאטה. לשתות משקה חם בכל הפסקה, לשמור על הגוף חם מאוד ממש עד לרגע הכניסה למים ולהתלבש מהר מיד כשיוצאים. העייפות הכריעה אותי ונרדמתי לשעתיים והתעוררתי למשמע קולות החברים על הסירה. איגור היה שוב במים, בתחילתו של סבב שליחים חדש, אנחנו אחרי שבע שעות שחייה, מתקדמים נהדר, ועולה השאלה, "מי יהיה זה שיסיים, וידרוך על חוף צרפת".

אני? ובכן, זאת היתה התשובה שנתן לי הסקיפר, דייג במקצועו ושעל סירתו שטנו. בסירה היו מלבדנו גם משקיף מטעם התאחדות צליחת התעלה, שהדו"ח שלו אמור להכריע אם השחייה שלנו "כשרה", לפי החוקים הנוקשים של האגודה ושני דייגים, שסירת הדיג שלהם הושכרה מדי פעם לחבורת שחיינים במסעם לכבוש את אירופה, או לפחות להגיע לחוף הצרפתי. בנוסף היה עמנו ריצ'ארד ברוס, בעלה של קלריסה, צלם מוכשר שתיעד בסטילס ובוידאו את הרגעים השמחים יותר ופחות. הצעיר מבין הדייגים, איש ים ותיק ומנוסה, ניגש אלי בסיום הצליחה והזכיר לי שחמש שעות לפני שסיימנו הוא ידע כבר שאני אהיה זו שאסיים. אם לא ידעתי אחרת, יכולתי להישבע שהוא תכנן שזה יהיה כך.

בהמשך גדי החליף במשמרת השחייה את איגור ואנחנו ממשיכים לחשב את המרחק שנותר, קצב השחייה של כל אחד והתשובה הבלתי נמנעת שבמבי יהיה זה שיגיע לחוף. או שאני. אם הכל יהיה בסדר – כנראה שאחד מאיתנו. עבודת צוות זה חשוב, אבל לכל אחד בלב יש רצון להיות זה שיניף את דגל ישראל על חופי צרפת. אחרי רוב במבי נכנס למים, הוא נותן את הכל. איגור דואג לתת לו מנה נוספת של אוכל, לשמור על הכוח שלו, אבל אחרי מחצית השעה זה ברור שהוא לא יגיע לחוף. הוא שוחה נגד זרם נגדי שמונע ממנו לסיים. איגור ניגש אלי ואמר: "את צריכה לתת את הכל, לפי חישוב הזרמים עומד להגיע גאות שעלולה להעיף אותנו מהמסלול", הוא באמת נראה מודאג. "לשחות הכי חזק שאת יכולה, כדי להביא אותנו לחוף". אכלתי כמה קוביות שוקולד, התלבשתי, והתחממתי בשמש הנעימה מחכה לבמבי שיסיים. היה כבר ברור שאני מוכנה הרבה יותר מאשר בחלק הראשון ושהקור לא יעצור אותי עכשיו. נותר לי רק לתכנן את השחייה כך שאוכל לתת מעצמי את המקסימום בשעה הקרובה.

"מי יהיה זה שיסיים וידרוך על חוף צרפת?" | צילום: איגור יוטקין

הכוחות נגמרו בשנייה שהפסקתי לשחות

נזכרתי במחנה האימונים באילת, באימון המסכם עם אורי סלע. אורי הצמיד אותי לשני שחיינים מהירים והורה לי להיצמד להם לרגליים, ולא לוותר עד שאשיג אותם פעם אחרי פעם. אחרי האימון הוא אמר לי, "התרגשתי לראות את הנחישות שלך, אף פעם לא ראיתי אותך שוחה ככה". נשאתי עיני אל דמותו שריחפה לפני, "לא אאכזב אותך גם הפעם, אורי" וקפצתי למים.

חשבתי על השעות של השחייה בים ובבריכה, על ההנחיות שנתנו לי המאמנים כדי להגביר קצב, על החברים שלי, על החברים בסירה שסומכים עלי שאסיים את המסע עבורם. יד רדפה יד, ולמרות הזרם הנגדי המתגבר, החוף הצרפתי הלך והתקרב. מאה המטרים האחרונים נראו כמו נצח, אבל הגעתי והתיישבתי על החוף. היתה לי תכנית הרואית לעמוד על רגל אחת ולהניף את הדגל, אבל הכוחות נגמרו בשנייה שהפסקתי לשחות. הנפנו איגור ואני את דגלי אנגליה וישראל וחזרנו לסירה. לא היה גבול לשמחה שלנו, אחרי השמפניה והחגיגות נשכבנו על הסיפון חבוקים, מחכים שתיגמר הנסיעה חזרה אל החוף "11 legs", שכן היינו 6 שחיינים (בסופו של דבר – שבעה) ואני "תרמתי" רק רגל אחת. עבודת הצוות לפני ותוך כדי המשימה, העזרה ההדדית, הדאגה לכל אחד מאתנו, האכפתיות והאחווה היא שהביאה את ההצלחה והתחושה הנפלאה בסוף.

מעניין שמיד לאחר מכן שוכחים שזה לא היה קל, שההמתנה בימים הארוכים לרגע הצליחה כמעט הטריפה את כולנו. שהיה קר, והסירה לא היתה נוחה ושהקפה באנגליה הוא נוזל דלוח ולא ראוי לשתייה. אבל כולנו היינו רוצים לחזור לשם עכשיו, אפילו לבוקר הגשום ששחינו בקור בנמל של דובר. מתגעגעים לרגעי הקסם של היותנו חמישה שחיינים ישראלים, משוגעים על שחייה בים קר, שהשאירו עבודה ומשפחה מאחור ובחרו לבלות את הקיץ בספורט מעט סיזיפי, רק בשביל חיוך אחד בסוף ששווה הכל

שותפי הישראלים לצוות הין: במבי (עופר פלד), איגור יוטקין, גדי בנימין וחנן אולנר, חברים בקבוצת ה"ספסל" השוחים בחופי ישראל, לרוב בחוף הצוק הצפוני, בכל תנאי מזג אוויר ובכל ימות השנה. כולם חזקים ומנוסים מאוד.

היכנסו לקריאת חלקה הראשון של הכתבה

צילום עמוד הבית: ריצ'ארד ברוס