לפני שנתיים, בתחרות חצי איש הברזל באיירונמן טבריה, לקחתי את הסלוט לאליפות העולם בחצי איש ברזל ביוטה.
נכנסתי להריון והתוכנית נגנזה. שלחתי להם מכתב ולהפתעתי קיבלתי דחייה בשנה. הריון, לידה, הנקה, חשבתי על הסלוט מידי פעם אבל זה היה רחוק ממני.

לכתבות נוספות בנושא:
האזינו: בין מחזור להריון – הייחודיות של ספורט נשים
טרגדיה: שני טריאתלטים נהרגו בתחרות חצי איש ברזל באירלנד
אנטונינה רזניקוב אחרי ההתמוטטות בצרפת: "הכבישים היו פרוצים, נתנו לנו מים מלוכלכים"

לפני כ-10 שבועות החלטתי לא לוותר על החוויה וקניתי כרטיסי טיסה. חשבתי שאצליח להיכנס לשגרת אימונים קצרה ואינטנסיבית כדי להרגיש מספיק חזקה להשתתף בכיף. התכנית לא עבדה כצפוי. לחצי החיים, תינוק שמתעורר ב-5 בבוקר והמחסור התמידי בשעות שינה לא אפשרו לי לסיים אפילו שבוע אימונים אחד לפי התוכנית. שחיתי מעט, רצתי לרוב בהפסקות עם עגלה, או על הליכון כי אחרי 7 בבוקר כבר לא היה אפשרי בחום של העמק. רכיבות בחוץ אפשר לספור על יד אחת ואימוני הטריינר היו גרועים. לא הצלחתי לייצר וואטים ושלושת האימונים הכי ארוכים שביצעתי היו של 3 שעות בחום בלתי נסבל.

בקיצור, לא התאמנתי. לא עבר שבוע בלי מחשבות על ביטול ו-ויתור. ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להגיע מוכנה וכמה זה רחוק ממני. בסוף הגענו. עיר התחרות להטי בפינלנד, עיר נחמדה, כבישים בינוניים, מזג האוויר האיר לנו פנים. ניסינו קצת להכיר את המסלול, כמה שהיה ניתן להחזיק את הילדים ברכב. יצאתי לרכוב לבד על חלק מהמסלול. יאיר האיש שלי לקח את הילדים לפארק מים, ואני נשארתי להתארגן ולהפקיד את הציוד, מה שלקח המון זמן. כולם ספורטאים. שלא כמו בתחרויות אחרות, אין מישהו שאפשר להסתכל עליו בתמיהה מדוע הוא כאן.

אסתר קליינמן באליפות העולם בחצי איש ברזל | צילום: פרטי

כל מי שהגיע מנוסה וחד, מעטים האנשים שהגיעו רק בגלל סלוט מתגלגל. מיטב אופנת הספורט העולמי, אופניים שעולות יותר ממכוניות, נציגים מכל העולם, רגליים חלקות לכולם. רצינות תהומית בהתארגנות, כמעט בכל תחנה יש מישהו שמזכיר לספורטאים: לא לשכוח לחייך. יש כאן אלפי מתנדבים, סופר נחמדים ואדיבים. אליפות עולם, וגם אני כאן.

משמיים מצאתי דירה קטנה על מסלול התחרות. אחרי לילה חווייתי עם תינוק שלא אהב את השינוי, התעוררתי בשעה 3 באופן סופי. הגרמין הודיע לי שעקב השינה הגרועה שלי כדאי שאקח את היום בקלות. תודה באמת על העידוד… יאיר קם לשתות איתי קפה ולהזכיר לי שבאתי ליהנות, יצאתי לשטח ההחלפה ולחימום.

ערפל כבד דוחה את שעת הזינוק בחצי שעה, כי אי אפשר לנווט במים. יש לי זמן להסתובב בין המתחרות. בין המון נשים ראיתי שלוש אימהות עם תינוקות ואמרתי להן שהן מדהימות, כל אחת מהן הנהנה בתודה, אבל כשהן שמעו שגם לי יש תינוק, הן התעוררו והתחילו לדבר איתי בסקרנות. חמישה ילדים היה שומט לסתות עבורן.

הגיע הזמן להיכנס לשרוול. ראשונות מזנקות המקצועניות. אחריהן גילאי 40-44 קבוצת הגיל הכי גדולה. אחריהן 70+ נשים עם הילת כבוד. הן עומדות לפנינו, ואחת מהן פונה אלינו במבטא אמריקאי כבד- "ladies please don't run over us. We are fragile.". אי אפשר שלא לחייך לסבתא החמודה הזאת שעומדת בחליפת שחייה כל כך בטוחה בעצמה, ורק דואגת שאף אחת לא תפריע לה. הכרוז מברך את האישה הכי מבוגרת בתחרות בת 82. כולם מריעים לה.

אין הרבה דיבורים. כולן במתח. מישהי לידי מספרת שהיא מהפיליפינים, מישהי משוויץ אומרת שבטח נורא קר לה, והיא משיבה שכן, וכל החברות שלה התקררו. אני רק חושבת על 36 המעלות אצלנו ומתלבטת אם לספר להן על השבועיים האחרונים בעמק המעינות?! עזבו, ויתרתי.

אגם התחרות בלהטי | צילום: פרטי

הגיע תורנו. זינוק מהרמפה, אני קופצת ראש בתקוה שהמשקפת לא תזוז. המים עכורים וקרים מאוד. אני שוחה לאט. מנסה לתפוס רגלים ללא הצלחה. באיזשהו שלב אני מרגישה התכווצות שרירים מתקרבת מהקור. אני מפסיקה להשתמש ברגלים. ניווט די גרוע. יוצאת מהמים לא טוב. אפילו בסערה שהייתה בטבריה שחיתי מהר יותר. לא נורא.

החלפה איטית מאוד. לא תרגלתי החלפות והחלטתי ללבוש את כל החלק העליון יבש. תוצאה לא תהיה. לפחות לא אסבול מקור. הילדים צורחים לי בהתלהבות. היציאה לרכיבה בעליה. אני מתפללת רק שהחלק הזה יעבור בשלום.
אני מנסה להכנס לתנוחת הנג"ש – תנוחה בה נשענים לפנים על האמות בכדי לגרום לכמה שפחות התנגדות, ולייצר אווירודינמיות. לפני שאני מספיקה למצמץ שורת רוכבות עוקפות אותי בטיסה נמוכה, אם היו ספקות יש כאן רוכבות על.
הכבישים מחוספסים, אבל נקיים. הקול של יאיר מתנגן לי באוזן: "קאדנס, קאדנס".

אני מדוושת ומקפידה על 90 סיבובים לדקה. המסלול מאתגר. Roling Hills,  עליות וירידות לאורך כל המסלול, אבל מזג האוויר לטובתי. מעונן, קריר והכי חשוב ללא גשם, שזו האימה שלי, להחליק ברכיבה. לא יכול להיות טוב יותר.
שעה ראשונה עוברת בטוב, אני על 32 קמ"ש ממוצע, יודעת שזה מהר מדי ליכולתי הנוכחיות. רוכבות חזקות עוקפות אותי כל הזמן, גם כאלה שבימים טובים אין מצב שהייתי נותנת להן. אני משתיקה את האגו ונדבקת למספרים שלי על המחשבון. אין ברירה, על שטויות שעושים ברכיבה משלמים בריבית בריצה, ואין מצב להתפרק מול הילדים.

אסתר קליינמן בסיום הישראמן עם בנה הקטן על הידיים | צילום: צלמי שוונג

עוד שעה עוברת. כפי שציפיתי המלחמה מתחילה. רכבתי מעט מידי בתקופה האחרונה כדי להתרגל לתנוחה. הגב כואב ,קשה לי לשבת והכתפים תפוסות. אני מתחילה לייחל לעליות, שם אני יכולה לדווש בעמידה, וכל מיני מחשבות שצריך לסלק מתגנבות לי לראש. כשאני מתחילה לפנטז על הריצה, זה הסימן שהמצב קשה.

ק"מ 70. זה העמק שהיה השראה למומינים? או שבעצם העמק הבא דומה יותר?! הנה החממה של מר המיולין. המומינים הולכים עירומים ולובשים בגד ים כדי שלא יקפא להם התחת. ממש פניני חוכמה, העיקר להסיח את הדעת מהסבל הטהור שהוא ספורט סיבולת. אני עשיתי איש ברזל מלא?! זה לא אנושי.

ק"מ 80. יאללה את מסוגלת לזה!! רק עוד 10 ק"מ, עשית דברים קשים יותר. את באליפות העולם, לא ירד גשם לא היה לך פנצ'ר, והתחת – היה יכול לכאוב הרבה יותר. התעודדתי ואז התחילה עלייה אינסופית. אני מזהה שחזרנו ללהטי. יותר מעודדים, כולן מגבירות קצב. רק לסיים כבר. אני נותנת הכל, שומעת את הילדים שלי בטירוף. איזה כיף זה הסוף. העלייה תלולה ומתפתלת, אני רוצה לפתוח את אבזמי הנעלים אבל אין מצב בכזה שיפוע. מקווה שאספיק בזמן לפני קו הירידה מהאופנים, הכל קורה בקצב מסחרר, הקו מגיע אחרי פיתול ועקיפה במסלול הצר.

אני לא מספיקה לפתוח את הנעל והשופטת מסמנת לי לרדת מהאופנים. אין ברירה הרגל משתחררת מהקליט ונגזר עלי לרוץ עם נעלי הרכיבה עלי. אסור לחלוץ ולרוץ איתן ביד. אני נכנסת להאנגר העצום בו מחנים את האופנים. יש לי הרבה לרוץ, אני 4 שורות לפני הסוף. מוצאת את המקום שלי, ורואה בשורה רק זוג אופנים אחד עם נעליים עליהן. כנראה שלא רק אני התקשיתי לחלוץ ברכיבה.

אצטדיון האתלטיקה המרשים בלהטי | צילום: פרטי

רצה לשקיות. גם ההחלפה הזאת איטית מידי. הקסדה נכנסת לשקית בתפילה שלא ישברו לי את המשקף ואני יוצאת לחלק האחרון. הרכיבה עברה בשלום, חצי מרתון בקטנה וסיימתי. אני מתחילה לרוץ. השמש יצאה ונהיה קצת חם. מזכירה לעצמי באיזה טמפרטורות רצתי בחודש האחרון, כל מעלה שעולה היא לטובתי.

נכנסים לסיבוב באצטדיון, אני בקצב מצוין. מתחילה העלייה הארוכה. 3 ק"מ. הקצב יורד ושריר התאומים מתחיל לאותת באופן מדאיג. נזכרת ששכחתי להעביר את שיקוי הקסמים, מיץ חמוצים שאומרים שעושה פלאים, מהווסט של הרכיבה. עוברת לנשק יום הדין, מזל שהוא בכיס, פטנט שלמדתי מדן קוני, לועסים כדור מגנזיום+כדור מלח. זה מגעיל ברמות קשות. מר ונדבק לשינים. מנסה להעביר את הטעם הנורא בלי לעבור להליכה. אחרי כמה דקות זה עובד. השריר קיבל את המסר. אני יכולה להמשיך לרוץ.

בתחנות מציעים קרח, חברים – אני מעמק המעיינות. נעים לי, לא רוצה להירטב. ירידה חדה, נזכרת בישראמן, לא לבלום! לתת לרגלים להתגלגל בנוחות. אז אני מרפה,,מסיימת את הירידה, ומבינה שריצפת האגן שלי לא בשלה לאתגרים כה עצימים. כנראה שאני לא היחידה. זה מה שהגוף נותן לי כרגע וזו הזדמנות לומר תודה.

אני הילדה שלא סיימה ריצת 600 מ' בכיתה ה', אני המאוכזבת שלא התקבלה לאליפות האתלטיקה של בתי הספר במעלות, אני הסטודנטית בבר אילן שהיתה עושה הליכה בשכונה כדי לרדת במשקל, אני ששקלתי כמעט 90 ק"ג בסוף ההריון השני, אני כאן, אמא ל-5, עם תינוק בן שנה, רצה בחיוך לצד הנשים החזקות בעולם, ומקבלת תשואות על כך שאני מישראל.

אסתר קליינמן באליפות העולם בחצי איש ברזל | צילום: פרטי

מתקרבת לאגם, לופ קטן ואני מסיימת הקפה ראשונה. הנה הם שוב, המעודדים הכי נלהבים בתחרות. כל אחד ממוקם במקום אחר כדי שאקבל כמה מנות עידוד. השלישי שלי רץ אחרי, אני מזדקפת, נשיקה לתינוק, הבת שלי צועקת: "אמא את מטורפת".

רק עוד 10 ק"מ. עליה ארוכה שמסיימת את הסיבוב הראשון, שוב האצטדיון והעלייה הארוכה. אני מעודדת את עצמי בזה שהכל פיקס והתנאים מושלמים, אפילו הכאבים הרגילים באגן לא צצו. וואלה מסתבר שחיזוקים ותרגילי שיווי משקל עם תינוק על הידיים זו באמת השקעה משתלמת. אני רוצה להגביר קצב אבל לא יכולה. זה מה שיש לך ברגליים תשלימי עם מה שהגוף נותן".

ק"מ 15. קשה לי. הגוף רוצה ללכת, הראש פוקד אין מצב! לא טסת לפינלנד בשביל ללכת. ג'ל לא בא בחשבון. שלוק של קולה זה המקסימום. מערכת העיכול שלי כבר לא עמידה ואני מפחדת להקיא. ק"מ 17, עוד קצת, פעם אחרונה שאת עושה את הדבר הנורא הזה. ק"מ 18 – רק 3 נשארו. תאספי את עצמך עכשיו זה לא הזמן להישבר. דניאלה ריף, טיילור, אמה, הטריאתלטיות החזקות בעולם, ואני ביחד כאן, מקבלות עידוד מילדי משפחת קליינמן.

אסתר קליינמן באליפות העולם בחצי איש ברזל | צילום: פרטי

ק"מ 19.5 לא להסתכל בשעון! אני על טייס אוטומטי אבל הקצב איטי, והעלייה ארוכה. עליי לטפס גשר עץ עם שיפוע לא הגיוני. למה??? אני מגיעה לשטיח. המוני מעודדים בצידי המחסומים. אני מוחאת לעצמי כפיים. מגיע לי. הם מצטרפים. המעודדים שלי מתבלטים כמובן מעל כולם בקולות רמים ודגל ישראל.

הכרוז מכריז:
Ester from Israel
you did it
Mazal Tov
אני חוצה את קו הסיום, עם דמעות בעיניים וחיוך. המשימה הושלמה.
הסלוגן כנראה נכון
Anithing is Possible!
ומה שחשוב זה שגם הילדים שלי יודעים את זה.