בשישי הקודם עוד הספקנו להתחרות יחדיו בסביון. כמה שאני אוהב לבוא איתו למרוצים. שנינו מווסתים את הלחצים אחד של השני. בדיוק כמו שסתומים. הוא מעודד אותי אני מעודד אותו. הוא מנסה לשכנע אותי כי אני חזק, אני מנסה לשכנע אותו לרסן את סוס הפרא השולט בו עם יריית הפתיחה. שנינו משקרים מעט אחד לשני. אבל לא נורא. זה למטרה ראויה
מאת:אילן גולדמן
הגענו רגועים לקו הזינוק. שני ילדים מאושרים, מצחקקים. דקה לזינוק, אנו מחליפים חיוכים בארשת ממוקדת וחדורה. מזכירים אחד לשני את המטרות בפעם האחרונה. אני חושב על המרדף, הוא בטח מפנטז על הניצחון.
לבסוף שנינו "נכשלים" במטרתנו. אני לא מגיע לזמנים שקיוויתי, הוא שוב לא מצליח לרסן עצמו בזינוק. שני ילדים. לא יעצבו כי רק באו להשתובב. שמחנו ולמדנו. כי אנו ספורטאים. בין כה וכה כל מרוץ הופך לדף לבן ובלתי נראה בהיסטוריה של חיינו.
ביום שלישי, האחרון, חברי חיכה לי על יד מחלף הסירה. קיבלתי חיבוק גדול. החזרתי בחיבוק מעט אבהי. הסתכלתי בתוך עיני השקד הגדולות. העיניים חייכו אלי. לחות מעט על פי מה שהספקתי לראות. משהו עבר על חברי בשבועות האחרונים. משהו טוב אם יותר לי לשפוט. הוא עתיד היה להמריא בסופו של אותו יום למחנה אימונים מפרך באתיופיה, אולי זו הייתה הסיבה. מצד שני, יתכן והסיבה לחיוך הייתה המקום אליו פנינו נעדו.
לפני שנכנסנו הספקתי לתת לחברי מתנה אחרונה שתחמם אותו בריצות קרות. מעולם לא ראיתי את חברי כה מאושר וקופצני. ממש חסר שקט. בפתחו של הבניין הוא עוד הספיק להגיד לי כמה הוא אוהב את מוצריה של החברה וכבר נשאבנו אל פנים חנות הדגל של נייקי הרצלייה.
לפני שהספקנו להבין, מי נגד מי, חברי כבר אחז בתיק נייקי שחור עמוס בכל טוב. התיק הוכן מבעוד מועד והכיל ציוד ריצה עשיר ומגוון. "ראית איך הוא נתן לי את התיק עוד לפני שהספקתי להגיד איך קוראים לי", אמר חברי. הוא חזר על אותו המשפט בדיוק שמונה פעמים רצופות. הוא פשוט לא הבין ועיכל את המצב, בו מישהו באמת התגייס להושיט יד ללא תמורה. כל השבועות האחרונים עסקתי בשכנועים כי חובה עלינו לחשוף את המצב על פני השטח. לא למענו. לא למעני. למען הספורטאים. למען הספורט.
היו ימים בהם כעס עלי, בהם לא הבין וביקש ממני לבטל הכול. לא נכנעתי. לבסוף גם הוא לא נכנע. לא בשביל אותו תיק ציוד עמוס אשר קיבלנו מנייקי. הוא לא נכנע כדי שאתה, אותו אדם אשר קורא את השורה הזו, תבין כי מצבם של ספורטאי העילית בארץ עגום. הם אינם יודעים זאת. הם אינם משווים עצמם לאחרים. הם אולפו להסתפק בפירורים ולהתבייש.
"אף אחד לא מתעניין בריצה, טריאתלון, או אופניים" הם אומרים לי. הם קיבלו סטירה מצלצלת ופוחדים להרים את הראש. שוכחים כי עשרות אלפים בעמנו כבר עימם. שותפים לדיווש, לריצה או לשחייה. אך זה נכון, ענפיהם באמת אינם עניין הציבור. ציבור התקשורת.
אין ספור פעמים התחננתי בפני המקומונים בעירי (חיפה) כי אכתוב אודות הפעילויות האירוביות. ששש. שתיקה נפלה בעיתונים. הספורטאים האירוביים כמעט ואינם מקבלים כסף. הם לא נוהגים במרצדס, אינם טסים במחלקה ראשונה ורובם ככולם נאלצים לעבוד כדי לממן נסיעות ולצבור נקודות. חלקם בעבודות אשר פשוטו כמשמעו מחסלות את רגליהם ומחסלות אותנו בתור מדינה בעלת שאיפות ספורטיביות.
ספורטאינו הם שגרירינו וחוסננו. תזכרו זאת. הם מייצגים אותנו נאמנה ולפחות כטובי המדינאים או חיילים ואל לנו לזנוח אותם. בסופו של יום, כאשר על צווארו של ספורטאי ישראלי מונחת מדליה, זהו המנונה של מדינת ישראל המתנגן ברקע ולא שיר של ליידי גאגא.
אני מורגל בכך שתודתי נתונה לפילנתרופים ולא לנציגים רשמיים. אל נא תטעו ותחשבו כי אנשים סוׁקולד "רשמיים" לא קוראים בשוונג. הפעם הייתה זו התגייסות נוגעת ללב של אחד מספורטאי העילית במדינתנו אשר הביאה אותנו אל נייקי. אותו, ספורטאי עילית, הוא ספורטאי חסות של נייקי וזה אשר תיווך בין חברי האלמוני למותג העל אשר תמיד נחלץ בשעת הצורך. אותו ספורטאי הוכיח מעבר לטוב ליבו כי לעיתים בכוחם של ספורטאי עילית לעזור לחבריהם. זה זמן מה שאני דובק בעמדה שעל הספורטאים האירוביים להתעורר ולעזור לעצמם. אף אחד אחר לא יחלץ לעזרתם.
רק התאגדות של ספורטאי העילית האירוביים תחלץ אותם, ממעמדם העגום, בו הם נזקקים לנדבות. הישועה לא תגיע יש מאין. אני רוצה להודות לנייקי הנהדרים, על הירתמות מהירה ונקודתית אשר החזירה חיוך, ויותר מכך, אמונה לפניו היפות של חבר אלמוני.
חצי שעה לאחר מכן ישבנו ברכב. דברים עפים באוויר. "תראה את זה, ותראה את זה, ותראה את זה" הוא חוזר על עצמו ושוב הופך את התיק על פיו. "אני רואה," אני אומר לו בטון עגלגל. ילד, המאושר בחלקו, מאושר ממתנה אותה הרגע קיבל. שוב הוא לא שם לב לדמעה. הרבה דמעות של אושר מאז שאני מכיר את האלמוני. "ומה זה, ומה זה, ומה זה," הוא שואל. הוא לא מכיר. אני מסביר מה כל דבר עושה.
חיבוק, אפילו נשיקה בלחי, ליטוף על שיער מקורזל ושלחתי אותו לעלות על מטוס. המטוס ימריא לאתיופיה כשהפעם ישוב בתוכו בחור צעיר ומאמין. הוא ראה רק קצת. מקווה שיראה קצת יותר.
הערת העורך:
מאמר זה אמור היה להיות האחרון בסדרה. האתלט סרב להחשף והסיבה אינה אישית אלא משפחתית. הוא אחד מרצי המרחקים הארוכים הטובים בישראל ובמושגיו זו בושה לקבל את העזרה אשר גויסה עבורו. אבל עיקרה הוא השמירה על כבוד הוריו ומשפחתו. הוא אינו רוצה כי תדע על העזרה שלו לאחיו ולהוריו משום אי רצונו להצטייר כנזקק בפני הקוראים. משום חשיבותו של הנושא, מצבם הכלכלי של רבים מספורטאי העילית בישראל, החלטנו (בעצה אחת המחבר- אילן גולדמן והעורך- עבדכם הנאמן, יאיר בן עמי) להמתין עד לשובו ממחנה האימונים ובתקווה כי נצליח לשכנעו להחשף. לדעתנו תהיה השפעה חיוביות אשר אולי תוביל למגמה ותחילתו של שינוי, אם הוא יאות להחשף ולהעניק פנים ונפש לסיפור. מצד שני שנינו לוקחים בחשבון כי היו לא מעט נאיבים לפנינו וייתכן כי "אני ואתה נשנה את העולם" הם רק מילים של אריק אינשטיין בשיר אשר הלחין מיקי גבריאלוב.
חלק ראשון של כולם יודעים מי הוא אך מי באמת מכיר אותו?
חלק שני של כולם יודעים מי הוא אך מי באמת מכיר אותו?
כל המאמרים שלך אילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש
אילן גולדמן
אלוף ישראל לשעבר באופני כביש בעל תואר במזרחונות ומייסד Road Rush sports המציע בין השאר שירותי ייעוץ לרכישת אופניים
קישורים: ריצה
