מאת:יוסי מלמן
יוסי מלמן בישראמן 2006
אפילו לרוכבי אופניים ברור כי כביש האספלט המתפתל, מתעקל, מתעקם בעקומות חדות ותלולות, כשמשני עבריו נפערים תהומות עמוקים הוא אחד המסוכנים בישראל. פעמים רבות עליתי ברכיבה על אופניים את העליות הקשות מכיכר שחמון באילת לנטפים. אלה היו עשרה קילומטרים של מאמץ סיזיפי בלתי פוסק באחוזי תלילות שלא מביישים קטעים מהטור דה פרנס. בירידה הספור הוא הפוך. בעוד שהעלייה דורשת בעיקר כושר גופני, נחישות והתמדה, הירידה מעוררת תחושת רפיון והתעלות.
הכביש שמספרו במפות 12 לרוב ריק ממכוניות. נוסעים בו בעיקר כלי רכב צבאיים וכן מטיילים שמעדיפים את החוויה עוצרת הנשימה של נהיגה במרחבים הפתוחים של המדבר על פני הנהיגה המונוטונית, המשעממת של כביש הערבה. בגלל דלילות התנועה יש לנהג או לרוכב האופניים תחושה כי אפשר לדהור בכביש הפתוח והפנוי במהירויות מסחררות. הסיבובים מתעקלים בפתאומיות ורק מעצימים את תחושת ההתפעמות. זו כמעט חוויה מיסטית של דהירה בנוף עוצר נשימה של המדבר והרי אילת, שמשנים את צבעם אל מול השתברות קרני האור ויוצר פסיפס בשלל צבעים.
הכרתי רוכבי אופניים שהגיעו בירידות לתשעים ק"מ לשעה, תוך סיכון עצום של חייהם. הירידה הפתלתלה תובעת ריכוז עילאי. אבוד לשבריר שנייה של הריכוז, ואתה עלול למצוא עצמך מאבד את השליטה מתרסק על הכביש או נחבט, במעקה הבטיחות ומשם מתדרדר אל התהום.
אפילו הריצה בירידה מסוכנת. יש בה קטעים כה תלולים ומשופעים שאפילו מי שרץ בירידה עלול לאבד את שיווי משקלו ולמעוד. ירדתי בה פעמים רבות בריצה ופעם אחת ברכיבה על אופני. באותה רכיבה נאלצתי בכל כוחי לאחוז בבלמים ולבלם את המאוץ הבלתי נשלט וגם אז מהירות הירידה היתה בין שלושים לארבעים קילומטרים…
הפחד הוא עצום. זהו פחד המוות. לי הספיקה ירידה אחת כזו כדי להחליט שמוטב להיות מושא למבטים מלגלגים של חברי הרוכבים על "הפחדנות" שלי על ,החנוניות" מאשר להיות קורבן בתאונת דרכים קטלנית, שבה אקפד את חיי.
ואגב, אולי עכשיו יבינו יותר ספורטאים, במיוחד משתתפי "ישראמן", מדוע התעקשנו שמסלול האופניים יסתיים במעבר הגבול, לפני הירידות הקטלניות, למרות אי הנוחות שנגרמת למשתתפים ולא פחות מכך למארגנים.
