לתוצאות שלכם ~ לחצו כאן
לתמונות שוונג-תג מטריאתלון גן שמואל ~ לחצו לכאן

בשנים האחרונות חוויתי את התחרות הזאת כמאמן מהצד על הקווים או בעדכונים בטלפון מהוואי הרחוקה.

1. טריאתלון גן שמואל זה כמו חומוסיה שכונתית טובה שכיף לחזור אליה. אתה יודע מה תקבל ואיך יגישו לך את זה. זה לא מישלן. הסכו"ם פשוט, האוכל ביתי, ויושבים על כיסאות בית ספר בלי ריפוד. בתקופה שבה בהרבה אירועי ספורט מתעסקים בהפקה מסביב ובשואו, יש משהו נוסטלגי ונעים בחומוס הפשוט הזה. אותו מתכון ואותו חומס כבר המון המון שנים. PURE RACING.

טריאתלון גן שמואל | צילום: מארק נומדר, שוונג

2. הזדמנות טובה לשבח את כל המארגנים והמתנדבים מגן שמואל. לא מובן מאליו. כל כך כיף להתממשק עם אנשים שעושים את זה מהלב ולא מסיבות אחרות. והילדים בכלל. לקחתי כוסות ואפילו איזה ג'ל גם שלא הייתי צריך רק בשביל לשמח איזה ילד בתחנה.

3. רק את הממשק משתמש שלהם בשבועות האחרונים מפתיחת ההרשמה ועד התחרות הם חייבים לשפר. אחרת זה כמו לנסות להזמין מקום בחומוסיה. מה אתה רוצה מאיתנו, תבוא נמצא לך מקום.

4. חשבנו שהסופה שהבטיחו תסגור עלינו וחששנו מדואתלון או אפילו קיפול כללי. ובסוף יצא אחלה יום ותנאים מעולים. טיפה רוח בקצה הצפוני ברכיבה אבל באמת בקטנה. הלוואי ככה כל תחרות.

5. בגלל אילוצי השונית-סלעים השחייה בחצי היא תמיד צורה גאומטרית שלא מוצאים אפילו בטכניון כנראה. שתי הקפות ארוכות ואז הלוך ושוב עם בונוס של בוץ' כייפי ראש בראש כמו זה שחטפתי. אחד מסימני ההיכר של התחרות הזאת מבחינתי.

טריאתלון גן שמואל | צילום: מארק נומדר, שוונג

6. כביש החוף זה הדבר הכי מהיר שקיים בארץ כנראה. תענוג ולא מובן מאליו שסוגרים את אחד מעורקי התחבורה הראשיים במדינה לחצי יום בגלל כמה מאות מצ'וגעים שרוצים לרכוב עליו. שאפו למארגנים. מה שכן בגלל הטופוגרפיה והמונוטוניות אתה משתמש בעיקר באותו הילוך ואותו סל"ד ואז מתישהו להרבה אנשים מתחילות התכווצויות ברגליים. כבר ברכיבה או בהמשך בריצה.

7. סימן ההיכר של הריצה בגן שמואל בשנים האחרונות זה ללא ספק הדשדוש המפנק בחול לאורך הגדר. בשילוב עם הצפיפות אין כמו לדשדש כתפיים תוך כדי. פעם היינו רצים דרך הקיבוץ בכלל. אולי הגיע הזמן לחזור לשם.

8. החלק הכי קשה בגן שמואל הוא תמיד לא השחייה, לא הרכיבה, ולא הריצה. החלק הכי קשה הוא הטקס. או יותר מדויק ההמתנה לטקס. למזלנו הפעם לפחות לא היה מרחץ טורקי והטמפרטורה באולם היתה נסבלת. ארבע ומשהו שעות תחרות ועוד ארבע ומשהו שעות המתנה לטקס. או לפחות כך זה הרגיש.

בשורה תחתונה חסרות לנו תחרויות כאלה. בטח ובטח חצאים. לכל אירופאי, אוסטרלי, או אמריקאי יש 4-5 חצאים במרחק נסיעה מהבית. זה כיף וזה סופר משפר יכולת. לקום בבוקר, לעשות חצי, ולחזור הביתה. בלי דרמה.

אני מקווה שהיוזמה החדשה…

וקצת ברמה האישית כי בכל זאת ניסיתי לזוז שם על המסלול.

ביומיים האחרונים הייתי ספק בריא ספק חולה.
זה לא היה חד משמעי וקיוויתי שזאת סתם סוג של התרגשות ושעם האדרנלין בזינוק הכל יחלוף כלא היה וארגיש בסדר.

היה כיף לנסות "לדגדג קצת ברגליים" לחבר'ה החזקים. ליאור זך-מאור | צילום: גיל רמון

פסיכולוגים תמיד מניחים שהכל פסיכולוגי.

לצערי זה לא קרה.
שחיתי חלש, רכבתי גרוע, ורצתי מזעזע בואכה פתטי.

סבלתי ברמות קשות מהזינוק ועד לסיום.

לאחר התחרות הרבה אנשים אמרו לי שנראיתי רע, במיוחד בריצה.
אמרתי להם שגם הרגשתי ככה.

ובכל זאת ולמרות כל הסבל, היה כיף לנסות "לדגדג קצת ברגליים" לחבר'ה החזקים, להתערבב, ולנסות להיות פקטור בחלק העליון. החבר'ה נתנו אחלה תחרות.