בתזמון מושלם לבוקר חג האילנות, התייצבו על קו הזינוק למים עשרות ארזים ושקדיות הבנויים לתלפיות נרגשים ומחוייכים. בחודשים האחרונים נטעו מטרה באופק. לא הגשם, לא החום, לא הרוחות ולא השטפונות פגעו בחוזקם ועצרו אותם מלגדול ולצמוח. וכך, מחודש לחודש הלכו וצמחו, הבשילו וגדלו, והנה הם עומדים כאן היום. יש את אלו שעבורם זו עונת קטיף הפרי הראשונה, ויש את הארזים והשקדיות המנוסים יותר, אלו המכירים את דרכו של הפרי על המסוע הארוך. דרך המתחילה בשטיפתו בים, ממשיכה ומובילה אותו על מסלול האופניים, ומסתיימת על מדף ההגשמה, בו לפרי יש טעם מתוק ועמוק של תחושת סיפוק והנאה
מאת:הילה לביא
שש בבוקר. עדיין חשוך סביבנו, אבל מי בכלל מרגיש? הטיילת האילתית המפורסמת מלאה במתחרים נרגשים, בבני משפחה ובמלווים. המון פנים, המון חיוכים, חיבוקים, דיבורים.
הרוח שורקת את שירתה, הים לא שקט, מתרגש מקבלת כל האנרגיות החדשות שעוד רגע ימלאו אותו, יציפו אותו. מצפה לכל אותן מחשבות שיחליפו את בועות המלח וימתיקו את הרגע הזה.
התארגנויות אחרונות על קו המים. בודקים את מסלול הריצה. מביטים אל האופק, מסמנים בראש את המצופים, את הסירה, את הקיאק.
קהל מעודדים גדול מעבר לגדר. בני משפחות וחברים רבים, מתרגשים, מצפים, שרים, צועקים. האוויר שאנחנו נושמים הבוקר מאוד מיוחד. האתגר שמתחיל כאן עוד רגע לא פשוט כלל. לא בימים רגילים, והבוקר הזה במיוחד.
נינה פקרמן לפני הכניסה למים
קופצים למים
כמו להקת דולפינים אדומה השוחה את שירתה של הרוח הם עולים ויורדים. נושמים מעט אוויר ושוב נעלמים. הים מלא בהם, גאה בהם, סוער מהם.
הלהקה האדומה ממשיכה ושוחה. לאט לאט נעלמת מזרחה. הגיעה שעתה של הלהקה הכחולה. מביטים אל חבריהם שנלחמים עתה בגלים. עוד מחשבה אחת לדרך והופ, קפצו למים.
שלוש מתחרות חצי ישראמן לפני הכניסה למים
לאורך כל הזמן הזה, בין הגלים, בן תנועות היד והנשימה, קולה של יעל מקל העיר אותנו, שימח אותנו, סיפר לנו וריגש אותנו. הג'ינגי'ת הזו, שהחזיקה את המיקרופון ביד, הדהימה את כולנו בשמחה ובעצמה שלה (ועוד נחזור אליה ואל קריאות הישראמן שלה בהמשך)
והנה הם באים השחיינים הראשונים. אלו שצלחו את הזרמים החזקים. אלו שלא נבהלו מהמצופים הזזים. אלו שהגיעו מוכנים לכל שינוי בדרך ולתנאים המאתגרים.
מחיאות כפיים וקריאות נרגשות לכל בן משפחה או חבר שמזנק אל החול הקר בשמחה. רצים ופושטים את החליפה, הלאה אל שטח ההחלפה.
|
הם כבר תרגלו את זה עשרות פעמים. מיומנים ממש. יש סדר לדברים וקצב ללבישת הפריטים. מוציאים את האופניים מהמעמד ומתחילים את המסלול השני שלהם. הארוך ביותר. המגוון והמאתגר. הכביש מתמלא ברגע בהמוני רוכבים, בצבעים עזים. במבטים נחושים.
הם עכשיו על מסלול האופניים. טיפוס ארוך לפניהם. רוחות מאתגרות. היום רק מתחיל.
כיכר מרידיאן רועשת ושמחה. חלק מהרצים כבר הגיעו לנקודת ההחלפה T2 ואנחנו כאן עכשיו. מצפים להם. הכיכר מלאה בנציגויות של מגוון קבוצות ריצה. חלקם מצוידים במשרוקיות וכלי הקשה. מוזיקה שמחה מתנגנת ברקע. עינב עובדיה מקבלת את הרצים בקול תרועה, דואגת לקרוא בשמם ולחמם את ליבם. כולנו עומדים לצידי הדרך, מוחאים כפיים, מריעים, מגישים כוסות עם מים, תמר או שניים. |
עדי דויטש ואשתו
|
הם כל כך יפים. חולפים על פנינו ונראים חזקים. אני מתרגשת לפגוש כל כך הרבה פרצופים מוכרים שבחרו לקחת חלק באתגר. גאה בהם על הדרך, מעריצה את המאמץ.
לא מפסיקה לצלם ולכתוב את הדרך הזו. את האנשים הנפלאים שבה. את השמחה והעוצמה.
נעמי ואני בכניסה למרידיאן
עוברת ומתמקמת ליד הקניון. בנקודת שלושת הק"מ האחרונים.הרצים ממשיכים להגיע. הידיים באוויר. מכוונת, מעודדת ומצלמת.
מבחינה מרחוק ברצה תשושה אשר מסרבת לעצור ולהפסיק את הריצה. אני נגשת לשאול לשלומה. ברגע אפסו כוחותיה והיא התמוטטה. משקה אותה במעט קולה קרה, היא מתעקשת לעמוד ולהמשיך בריצה. הבנתי שכרגע זה פשוט בלתי אפשרי, וקראתי לצוות הרפואי. הפרמדיק שהגיע בדק את המתחרה הנחושה. והיא מנגד עדין ביקשה להמשיך את הריצה. ואז, ברגע אחד וקסום, פנתה אלי וסיפרה שילדיה וכל בני המשפחה ממתינים לה על קו הסיום. שאעזור לה לסיים אפילו בהליכה. לאחר שהפרמדיק הסכים וקיבלנו משחת פלאים, בדקתי שהיא מצליחה לעמוד לבד, תמכתי בה, הלכנו והתקדמנו, שרנו ודיברנו, סיפרנו והכרנו אל קו הסיום. זר לא יבין זאת. החיבור אליה היה מיידי. כאבתי את סבלה. הרגשתי חלק מהמטרה שלה. ובאותה שנייה שהרמתי אותה הפכתי לחלק בלתי נפרד מהמסלול שלה.
כאן התחילה עבורי התחרות האמיתית. כולם יכולים לשחות, לרכוב ולרוץ. מעטים הם האנשים שנחישות וכוח רצון הם חלק מהווייתם. שירי היא כזו. הרגע בו ביקשה את עזרתי היה הרגע בו גמלה בה ההחלטה לסיים. לעמוד על שתי הרגליים למרות העייפות והכאב הרב וללכת את זה. היא ידעה שברגע שלא תהיה מסוגלת ללכת אנחנו עוצרות. והיא הלכה. הלכה את זה עד הסוף. מרחפת כואבת ובוכייה. אבל הולכת. ממשיכה.
שירי המאירי – לפני המשבר
ככל שהתקרבנו לשרוול מחיאות הכפיים הלכו והתגברו, חבריה של שירי הגיעו, עודדו ועטפו. והיא בהתרגשות המיוחדת לה המשיכה והלכה. חצתה את שער הסיום בבכי מהול בשמחה.
אני מביטה בה. בכוחות האלו המציפים אותה. מבינה כעת שזו המשמעות האמיתית של התחרות הזו. מה שמכונה בפינו ישראמן/איש ברזל. המרחקים בתחרות יכולים לרדת או לעלות. תוצאת הסיום יכולה להיות גבוהה או נמוכה. זה לא ישנה את המשמעות של קבלת ההחלטה לסיים, ובכל מחיר. כל עוד הוא לא מסב נזק גופני. ולשמחתי זה היה המצב.
שירי המאירי וכותבת שורות אלו ברגעי המשבר
ובנימה אישית יותר, שירי המאירי, את אישה מיוחדת במינה, עם תעצומות נפש וכוח רצון שגם באימונים מפרכים לא זוכים בו. את המתנה שלי בתחרות הזו. סיימת את חצי הישראמן. סיימת! זכית בתואר ובקו הסיום בגלל מי שאת. גאה ומעריצה אותך על כל מה שהפגנת שם לאורך הק"מ האחרונים, עבורי, את ישראוומן אמיתית. קורצת מזהב טהור.
לאחר מספר שעות שירי התאוששה לגמרי. עכשיו נשארה לה חוויה מתוקה מתחרות מיוחדת במינה.
המתחרים ממשיכים ומגיעים, בני המשפחות מחבקים ואוהבים. החושך מתחיל לרדת ומסלול הריצה הולך ומתמלא בישראמנים המסיימים.
|
ושוב קולה של הג'ינגית השמחה נשמע למרחקים, קוראת בשמו של כל ישראמן שחוצה את קו הסיום. ההתרגשות באוויר. הם עושים את זה. היום הארוך הזה הולך ומסתיים עם כל מתחרה שנכנס לשרוול.
רצים בריחות של שבת
השבת כבר נכנסה, את חלל האוויר מפלח ריח עז של תבשילים מהמסעדות לאורך הטיילת. והם, הם עוד רצים. יום העבודה שלהם טרם נגמר. רצים בין התיירים. בין האנשים המטיילים. בין הדוכנים. בין הילדים. צופים בסועדים לאורך הטיילת. תחרות כל כך ישראלית. כזו המשלבת לתוך מסלול הריצה שלהם את כל הטעמים והריחות של השבת. סיבוב ראשון, ועוד אחד ואחרון.
אני חוזרת לקו הסיום והפעם מתרגשת ממש. מחכה לפגוש שני חברים שבשעות הקרובות יסיימו את המסלול המלא.
מצפה לזהות מרחוק את סגנון הריצה, את המבט את החיוך. בינתיים שמחה עם כל אחד שחוצה את קו הסיום. |
דרור, איטהל ואוריה כמון
|
הם
מגיעים, עייפים וכל כך שמחים. בני המשפחה שלהם שם, מחכים ומלווים. ברגעים
האלו קשה לעצור את הדמעות. אני חושבת על השעות הארוכות שהם עברו. המלחמה
העיקשת במים, ברוח, בדרך. מנסה לחשוב מהי המנגינה שליוותה אותם. מדמיינת את
המחשבה הטובה של הרגעים הקשים. של המשברים.
| לוחמים אמיתיים. זו הנחישות וכוח הרצון שלהם שעמדו היום במבחן וצלחו את המשימה. הסתיים לו היום המרגש הזה. 3 שניות לפני סגירת המסלול עוד ישראמן נולד. לאחר סגירת המסלול הגיעו עוד שניים, שלמרות שלא עמדו בזמן המטרה, צלחו את המסלול הזה בהצלחה רבה! ועכשיו, הגיע הזמן ליהנות מטעם הפירות שנקטפו להיזכר בדרך שעברתם עד לקו הסיום ולהיות מאושרים. אתם ברזלנים אמיתיים.
כאלו שלא מחלידים.
|
גלעד מזרחי והבן המפרגן
|
29.1.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
