בסוף השבוע יתקיים רוגיין, תחרות הניווט הקבוצתית שהתכוננתי אליה במשך 3 חודשים, ואני אפילו לא קצת מתרגשת. בעיקר רוצה שיעבור כבר הטייפר הזה, שאוכל לחזור לרוץ כמו שאני אוהבת. זה לא בגלל שאני כבר מנוסה ואדישה, או מזלזלת באתגר, או מדחיקה אותו. זה בגלל שתחרות המטרה שלי לא תתקיים

מאת:יעל גורלי

ככה פשוט – אני תכננתי לרוץ 12 שעות, והרוגיין השנה יהיה 7 שעות. למה? כי תוואי השטח של התחרות לא מספיק גדול, ולא בטיחותי לרוץ שם בלילה. אזור התחרות נקבע לפני כמה חודשים, אבל אף אחד מהמארגנים לא טרח להודיע שזה המצב, או לפחות להגיד שאולי זה המצב. פרטי התחרות פורסמו לראשונה שבועיים וחצי לפניה, כאילו ששבועיים וחצי הם זמן מספיק להתכונן לתחרות כזו. רציתי חוויה של מרוץ סיבולת ארוך, של ריצת לילה, חוויה מתקנת לתחרות של השנה שעברה. זה לא משנה ש-7 שעות הן הרבה זמן להיות בשטח – זאת לא החוויה שרציתי.

רק מי שהתכונן חודשים לארוע יכול להבין כמה זה כואב. נכון שהיתה "הדרך", נכון שנהניתי מהדרך, נכון שהפקתי ממנה הרבה. זה לא מפחית מהכאב. עבדתי קשה, וסתם. יכולתי להתאמן פחות, יכולתי לפחד פחות. אני לא רואה באולטרה-מרתונים דרך חיים, ואני לא רואה מתי אתכונן לאחד כזה שוב. זאת היתה הפעם האחת ב-10 שנות ריצה שקבעתי מטרה וחתרתי אליה, סביר שזאת גם הפעם האחרונה שמשהו כזה קורה. אני לא רואה מתי אגשים את החלום של תחרות המטרה שלי, זה בטוח לא יהיה בעתיד הקרוב.

ומה יש לעשות עם זה עכשיו? אם הייתי יודעת חודש קודם, הייתי משנה מטרות, הולכת על אחד מהאולטרה-מרתונים שצצו בפברואר. שקלתי לוותר בכלל. לעשות ריצה "פרטית" של 12 שעות במקום, אבל זה לא יהיה אותו דבר. אני לא באה לתחרות במטרה לנצח, אבל אני רוצה להיות חלק מ"תחרות". שקלתי לעשות את מרתון ירושלים שפינטזתי עליו, אבל לא לזה התאמנתי. לעשות עכשיו מרתון יהיה בזבוז של מה שהכנסתי לרגליים. חשבתי אולי לחזור לתוכנית ולעשות אולטרה בהר לעמק, אבל אני לא רוצה לחזור לתוכנית, ובכל מקרה 130 ק"מ גדול עלי.

אז נרשמתי ל-7 שעות של רוגיין, ואני אנסה להוציא מהן כמה שיותר קילומטרים. זה לא האתגר שחיפשתי, זה לא מה שאני אוהבת, אבל לפחות זה אתגר. אני מנסה להפריד בין מה שהיה ובין האכזבה והפגיעה, לבין האתגר החדש. אני מנסה להתלהב מהאתגר החדש, אבל לצערי עדיין לא מצליחה. חבל לי שאת "מירוץ התנחומים" שלי אני אעשה במקום שבו כל כך מזלזלים ברצים עד שלא מודיעים להם כמה הם ירוצו, אבל אני רוצה להוציא מהרגליים את הכי הרבה שאפשר.

הרוגיין היה תחרות נפלאה, שהמלצתי עליה בחום לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זאת היתה מבחינתי התחרות הכי כייפית בשנה. אני מקווה שהיא תהיה כך גם השנה, ואני משתדלת מאד לשנות גישה. בינתיים, זה לא כל כך עובד לי.

בתמונה: יעל גורלי (משמאל) עם תומר גמינדר ואבי אדלר בהרוגיין אשתקד (צילום:קובי אורן)

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה