מאיפה להתחיל? אולי מהסוף? מתחושת ההישג והניצחון, יחד עם ההקלה שהנה, לא צריך לרוץ יותר? או אולי מההתחלה? אבל מה היא בעצם ההתחלה? האם זה הזינוק, או שמא ישיבת ההכנה? יצירת הקבוצה? ואולי זה בכלל הסיום של "הר לעמק" בשנה שעברה?

מאת:יעל גורלי

אני חושבת שההתחלה שלי היא לפני חודש, כשהבנתי מה האתגר שבאמת ניצב מולי. עשיתי את הר ועמק ברביעייה בשנה שעברה ומאד נהניתי. לא היה לי ספק שאני רוצה לעשות את זה שוב, וזממתי לעשות את אחד מהקטעים הקשים. אבל אז המצב השתנה.

יום אחד, לפני שלושה חודשים, סיימתי ריצה ארוכה ולא הצלחתי לנשום. זה עבר, אז התעלמתי. בריצות הבאות התופעה חזרה. אחר כך גיליתי שקשה לי לנשום גם תוך כדי הריצה. חשבתי לעצמי, שאם קשה לי לנשום אחרי 3 או 4 שעות, זה לא כל כך נורא. הרי כמה ריצות כאלה אני כבר עושה? אז התעלמתי. בהדרגה מצאתי את עצמי נחנקת מוקדם יותר ויותר. חלחלה ההבנה שיש פה בעיה, היא לא הולכת לשום מקום, ואני בקושי רצה לאיזשהו מקום. רופא המשפחה פסק "אסתמה של המאמץ" ונתן לי משאף. זה עזר – לשבוע. תור לרופא ריאות בתוך פחות מחודש? יותר סביר לפתור את המשבר במזרח התיכון.

יעל גורלי עם השותפים לרביעייה (מימין לשמאל): אלון אדלר, יעל גורלי, אבי אדלר, מור שלזינגר

וכך קרה שכשקבענו את סדר הרצים בקבוצה, ביקשתי להיות רצה מספר 4, ולעשות בעיקר ירידות ומישורים. אני לא מצטערת לרגע שבחרתי לעשות את הר לעמק עם אסתמה, אבל אני בהחלט מצטערת שהיא הופיעה. במקום לרוץ עד קצה גבול הרגליים, רצתי עד קצה גבול הריאות. לא שהרגליים התלוננו – להפך. אם את הר לעמק בשנה שעברה סיימתי חצי מפורקת, הפעם הייתי רעננה עד הסוף.

כמה מוזר להתרגש לפני הזינוק, לספור אחורה מ-10, ואז כשכולם מזנקים פשוט להסתובב ולחזור לאוטו! אבל ככה זה הר לעמק. עוד לפני שרצתי צעד אחד, כבר היה לי "בוק" של 30 תמונות. כשהגיע סוף סוף מקטע הריצה הראשון שלי, הציף אותי גל של אושר. אני רצה! איזה כיף זה! המקטע לאגמון החולה, פשוט מקסים. מתחילים אותו עם נוף הרי הגולן, ומסיימים בתוך השמורה, כשאת הדרך מלווה תעלת מים פסטורלית. אבל היה חם כל כך! עשיתי "מקלחת" בשירותים של התחנה באגמון החולה, הלכתי להגיד שלום לחבר'ה, וחזרתי ל"מקלחת" נוספת.

רגע אושר מספר 1
טבילה בירדן הקפוא באמצע החום.

למקטע השני, הירידה מכרכום, ציפיתי בקוצר רוח. כתוב בתיאור "ירידה חדה", ואני, שמרוב אימוני עליות למדתי איך רצים בירידה, ידעתי שאני הולכת לעשות חיים. הבעיה היחידה היא שהירידה החדה כללה גם כמה עליות מתונות וארוכות למדי. ברגיל זה לא היה מפריע לי, אבל עם קשיי הנשימה, הרגשתי כאילו אני רצה במקום. היה חם, והמקטע לא נגמר. נוף מהמם, אבל הבנתי פתאום שאין לי מושג איך אני מתמודדת עם המקטע האחרון – העלייה לתמרת. התחלתי באמת לפחד.

רגע אושר מספר 2
קרטיב אננס. מה צריך יותר מזה?

המקטע השלישי היה המוזר מכולם. חושך, ואני רצה לאורך המוביל הארצי לבד. מימיני גדר, משמאלי שדה. מידי פעם סטיקלייט (מקל תאורה). אין ממש נוף, וגם אי אפשר להסתכל עליו, כי השביל משובש. הרגשתי במין ואקום, כאילו הכל לא אמיתי. אני באמת מתקדמת, או שהריצה תמשך לנצח? מצד שני, הלילה הביא איתו קור, והקור הפך את הריצה לקלה הרבה יותר. המקטע הרביעי היה קצר וקל. בסופו עוד עלייה קטנה, ושוב אני נחנקת ומפחדת מהבאות.

רגע אושר מספר 3
תה חם ומתוק בתחנה. הרבה יותר נעים לחכות כשלא רועדים מקור.

המקטע החמישי היה לוט בערפל. במובן המילולי של המילה. מעולם לא רצתי בערפל, אז ציפיתי לחוויה, ולו בשביל ה"חוויה". עם הפנס אפשר להאיר רק מעט קדימה יותר מכפות הרגליים, אחרת מסתנוורים. כמה טוב שהיו מספיק סטיקלייטים בדרך! ואז – פתאום – הסתכלתי למעלה והשמיים היו בכחול כהה, כבר לא בשחור. הציפורים התחילו לזמר, הערפל התחיל להתפזר. השחר הגיע.

רגע אושר מספר 4
לטוס בירידה כשהיער מתעורר.
נותר עוד מקטע אחד. 4 ק"מ של עלייה לתמרת. איפשהו קיוויתי שלא נגיע בזמן לתחנה שלפני, ונאלץ לוותר עליו. לכל הפחות, זאת לא נראתה לי אפשרות מאד גרועה. היום עלה והתחיל להתחמם שוב. להכניס אוכל לפה כבר הפכה למשימה בלתי אפשרית. המאמץ לנשום תפס לי את כל השרירים בבטן, ובריצה הכל כואב. בכל דקה פנויה נרדמתי באוטו. כמה דקות כאלה ברצף איכשהו אוששו אותי קצת. החלטתי להפסיק לפחד ופשוט לצאת לרוץ.

רגע אושר מספר 5
לגלות שבן זוגי החליט לחכות לי אחרי שהקבוצה שלו סיימה, כדי לוודא שאני חוזרת בחיים…

ויצאתי. עלייה מתונה, רצתי לאט. אומרים לי לרוץ לאט ולשמור כוחות, ובעצם אין לי ברירה. כשהשיפוע מתחדד אני עוברת להליכה, כשאני יכולה – רצה שוב. ואז פתאום יש קצת מישור, וקצת ירידה. אני מסרבת להאמין שהעלייה המפחידה והנוראית הסתיימה כה מהר, אבל בהדרגה השטח מתחיל להראות מוכר ואני מגלה שזה בדיוק מה שקרה. נו, זאת בסך הכל עליונת! הנוף למעלה משכר. ואז מגיע השלט האהוב "עוד 1 ק"מ", ואני יודעת שעשיתי זאת.

רגע אושר מספר 6
לא צריך לרוץ יותר. לא נפסלנו. עשינו את זה!

תודות אין ספור למארגנים ולמתנדבים בהר לעמק. היה נהדר, ועלה על כל הציפיות. תודה לקבוצה שלי, מאד נהניתי מהאנרגיות החיוביות, מהתמיכה ומהפרגון.

יעל גורלי– מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה