אז אני הולכת לנסות לדבוק בתוכנית הזאת, אבל אין שום סיכוי שאני אשרוד את הארוכות לבד. לרוץ שלוש או ארבע שעות תוך כדי שיחה טובה זה אפשרי. אבל לבד?! אני פשוט לא אצליח לצאת מהבית. באמת, אני מכירה את עצמי. זה לעולם לא יעבוד

מאת:יעל גורלי

אז נגיד שאני בוחרת מסלול של 16 ק"מ ואז חוזרת. ירקון מזרחי? רעיון טוב, אבל אני בטוח אלך לאיבוד. אני צריכה לדעת איפה להסתובב. 16 ק"מ מהבית זה נורא רחוק. אני מתכננת את המסלול על המפה ונראה שהוא בלתי נגמר. להסתובב בגשר השלישי. בסדר. נראה לי שעד לשם אני יודעת את הדרך.

וואו, זה ייקח לי המון זמן. טוב, נו, כבר הייתי המון זמן עם עצמי. ארבע שעות. זה כמו שמירה בצבא. לא, לא, תחליפי אסוציאציה. זה 16 ואז חזרה, יהיה בסדר. הכי חשוב לא לבחור במסלול בצורת T כדי שלא תהיה אפשרות להתחרט. תמיד יש אפשרות להתחרט. ובכל זאת, זה יקל עלי.

למה הכל לוקח לי כל כך הרבה זמן הבוקר? הכל נמרח, אני דוחה את היציאה מהבית. לא בטוחה כמה תמרים לקחת. כמה מים למלא? מה ללבוש? נו, קדימה לדרך. ממה אני כל כך מפחדת? אני מפחדת שיהיה לי קשה. אבל עכשיו לא קשה, נכון? אז כשיהיה קשה תתמודדי. אני מפחדת שאסבול. אבל עכשיו את סובלת? לא, דווקא נחמד לי. אז אם תסבלי נדבר על זה. אני מפחדת ללכת לאיבוד. כמה נורא זה כבר ללכת לאיבוד? זה לא נורא, עשיתי את זה המון פעמים ותמיד היה בסדר.
אני רוצה שהריצה תיגמר כבר, אבל רק בגלל שאחרי שהיא תיגמר אני אדע שאין ממה לפחד. אז תפסיקי לפחד וזהו. אבל זה מפחיד! יש כל כך הרבה לא ידוע בריצה כזאת. אף פעם לא עשיתי משהו דומה.

גשר ראשון, תמר ראשון. חבל שלא אכלתי יותר פחמימות אתמול בערב, אני ממש רעבה. צריכה להתחיל לקחת את הנושא של תזונה קצת יותר ברצינות. יום נהדר לריצה. הסימון של השביל טוב יותר משזכרתי, אולי לא הייתי צריכה לפחד כל כך שאלך לאיבוד. אופניים מברכים ב"בוקר טוב". זה באמת בוקר טוב.

נעשה עיקוף קטן לבוץ שחוסם את השביל, אני בטח אחזור אליו עוד מעט. הנה הוא פה. רגע, זה לא נראה כמו שביל, הוא בטח בגדה השנייה. איפה אני לעזאזל? ואיפה השביל? שיהיה, אם ארוץ לאורך הירקון בטוח אפגוש אותו. נו איפה הוא? למה זה תמיד קורה לי? גשר שני, ואין שום גשר. אין לי מושג איפה חוצים את הכביש או איפה אני. אני לא מאמינה שעברתי רק שעה ורבע. נמאס לי מהשביל המפגר הזה, אני חוזרת. רוכבי אופניים עוקפים את הבוץ ומתברברים כמוני.

חזרה בפארק, ברכת שלום לרצים. הם חוזרים מהארוכה שלהם ואני עדיין לא באמצע שלי. "מחשבת מסלול מחדש". אם בסובב עמק רצתי 32 ק"מ ב-4:15 שעות, אני צריכה לרוץ עוד 50 דקות, ואז לחזור, ואז הביתה. מכוונת שעון מעורר בפלאפון. כמה שזה ארוך. ב-50 דקות אני אגיע עד לגשר של אבן גבירול. בעצם לא, בעצם… אני אגיע לים. הרגליים מתחילות להתעייף. עברתי את האמצע, נשארו עוד שעתיים. אני אשרוד שעתיים?

משעמם לי קצת. נו טוב, גם אם הייתי רצה עם מישהו, בשלב הזה כבר היינו משתתקים. אני אשתוק קצת עם עצמי. מתי מסתובבים כבר? איך עברו רק 14 דקות? לא נורא, רק עד נקודת הסיבוב. משם הכל יהיה בסדר. תפסיקי כבר להתסכל על השעון.

אוף! כבר הגעתי לנמל ואפילו המשכתי, והשעון מסרב לשתף פעולה. עוד דקה ועוד דקה. נהדר, כיוונתי אותו לא נכון. אחורה פנה. מכאן הכל אמור להיות בסדר. רק עוד שעה. שעה?! המרחב בין הים לגשר המכבייה נמתח עד אינסוף. המסלול הבייתי מסרב להתקצר. עשית אותו מיליון פעמים. זה כלום. זה מספר חד-ספרתי של קילומטרים, הרגליים משדרות שהכל תקין, את עושה את זה, מה יש לך? ממה את עדיין מפחדת?

מספר חד-ספרתי אבל צריך עוד סבלנות. רק עד גשר אבן גבירול. רק עד ראש ציפור. רק עד 7 טחנות. רק עד גשר המכבייה, משם כבר יהיה בסדר. רק עד הבית. רק עד הפינה. זהו. מקלחת. לבדוק את המסלול במחשב. נראה שעשיתי 34 ק"מ. וואו!

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה

קישורים: ריצה