"כמה ימים עוברים, הגוף כבר חזר לאיזון ועדיין לא "מתחשק לי". בכל פעם שראיתי מישהו רץ בדקתי את עצמי האם אני מקנאת. התשובה היתה שלא ממש." יעל גורלי, זה עתה חזרה מסין אחרי חודש של אימוני קונג-פו, ואיך זה קשור לריצה…

מאת:יעל גורלי

ידעתי שלא יהיה קל לחזור לרוץ אבל לא חשבתי שיהיה כל כך קשה. חזרתי עכשיו מחודש של אימוני קונג פו בסין. האימונים כללו ריצות, אבל הן היו איטיות וקצרות, או מהירות וקצרות עוד יותר. לא רק שיצאתי מכושר ריצה, גם נכנסתי לאימון יתר. היה ברור לי שאני צריכה לחזור לעצמי לאט ובעדינות, ולכן הבטחתי לעצמי ולכולם שאני חוזרת לרוץ "כשיתחשק לי" ולא דקה אחת קודם.

כשהבטחתי לא חשבתי על זה ש"יתחשק לי" זאת הגדרה כללית מידי. כשחברים הזמינו אותי ל"מירוץ לילה פתוח", יומיים אחרי הנחיתה, לא יכולתי לסרב. שאני אפסיד מירוץ עצמאי? ואת החברים? אין סיכוי. אז באתי, בלי שום כוונה לרוץ "מירוץ", אבל זה לא היה זה. פתחתי לאט, הנעליים הרגישו מוזר (בסין רצים עם נעלי קונג פו, סוג של סניקרס עם סוליה רכה), הקילומטרים לא נגמרו. מסוג הריצות שמאיצים בהן רק כדי שזה ייגמר יותר מהר. בקיצור, ממש לא התחשק לי.

כשעושים ספורט מידי פעם קורה שצריך לחזור לכושר. אם זה אחרי פציעה, מחלה או סתם טיול ארוך. ברור שזה חלק מהמשחק ובכל זאת, ההבנה שהגוף שלי לא מסוגל לעשות משהו שקודם יכולתי היא אחד הדברים המתסכלים בעולם. ברגעים האלה המשפט שמחזיר לי את המוטיבציה הוא "אם נהניתי להגיע לשם פעם אחת, אני אהנה להגיע לשם שוב". זה משפט נהדר בשביל לצאת לאימון אבל הוא לא מנחם בכלל כשנתקלים בקושי. "נו, את נהנית להגיע לשם שוב?" אני שואלת את עצמי במרירות אחרי 8 ק"מ. אז לא, לא ממש.

כמה ימים עוברים, הגוף כבר חזר לאיזון ועדיין לא "מתחשק לי". בכל פעם שראיתי מישהו רץ בדקתי את עצמי האם אני מקנאת. התשובה היתה שלא ממש. בחלק אחד של הראש רציתי לתת לעצמי את הזמן להתאושש, וידעתי שהחשק עוד יגיע. אבל בחלק אחר התחילו הפחדים – אולי לא יתחשק לי אף פעם? אולי אני כבר לא אוהבת לרוץ?

פתאום אני עוצרת וחושבת – אבל מה בעצם כל כך מפחיד בזה? אם ניקח את התרחיש הכי גרוע, שלעולם לא יתחשק לי לרוץ – מה כבר יקרה? אוקיי, אני עלולה להעלות כמה קילו. מצד שני, יהיה לי המון זמן פנוי, אני לא אקום ב-4 בבוקר בקיץ ולא אשרוף אלף ש"ח בשנה על נעליים. החברים שלי יפסיקו לשקול אשפוז בכפייה, אני לא אצטרך לבחור בין בילוי בערב שלפני לריצה ביום שאחרי, אני אסע לטייל בלי לארוז בגדים מנדפים ולא אשתמש בבייבי-פסטה עד שיהיו לי ילדים. זה לא נשמע כל כך גרוע.

אבל זה בכלל לא העניין. אצלי בראש, חיים עם ריצה הם הדרך הנכונה לחיות. ואם אני מפסיקה לרוץ, אני בעצם אומרת שריצה היא טעות. יכול להיות שהפחד מכך שאני לא ארצה יותר לרוץ הוא הפחד להודות בטעות, פחד להשתנות? ואז עולה המחשבה הבאה – אז מה, באמת אני רצה רק מאינרציה? רק כדי לא לשאול את השאלות הקשות? רק כדי לא להשתנות? כי אם זאת הסיבה, זה הדבר הכי נורא שיכול להיות!

ואז… בכיכר רבין משפצים את האנדרטה, ובינתיים יש גדר ועליה תמונות של העיר. אחת התמונות היא של מדרון יפו. רצתי שם רק פעם אחת. הסתכלתי על התמונה ופתאום דגדוג ברגליים! בבת אחת ידעתי שממש, אבל ממש, מתחשק לי לרוץ. אין לי תשובה לשאלות למעלה. אני לא יודעת אם ריצה זה נכון או לא. אבל אני יודעת שזה מה שבא לי לעשות.

זה עדיין לא קל. אני חושדת שבזמן שלא הייתי פה, החמסין גרם להתרחבות השבילים בפארק הירקון, ולכן כל קילומטר עכשיו שווה שניים. כולי תקווה שהחורף יכווץ אותם בחזרה כמה שיותר מהר!

תמונה / Grandmaster Fu Xi-Wen, Founder of Shen Lung Kung Fu
תמונת שער / Joe Mabel