לפני חודשיים וחצי, טריאתלט העילית הבכיר יונתן מלכא קיבל הצעה לאמן קייטנה. למרות ספקות וחששות, הספורטאי העז "וקפץ למים" כהרגלו. הקייטנה התגלתה כהצלחה מסחררת ששינתה את חייהם של הילדים שלקחו בה חלק. אך לא רק את שלהם.
מאת:יונתן מלכא
בשונה מהמאמרים האחרונים שלי, המאמר הבא הוא יותר סיפור. אני לא יודע אם זה צורך להוציא, לשתף או סתם רצון עז לחלוק את רגשותיי עם עולם הספורטאים. תצחקו או לא, אבל אני כותב ומתרגש. ולא בגלל המחנה אימון שאליו אני טס, או בגלל התחרות שבה אשתתף בעוד שבועיים. הפעם זה בכלל לא קשור אליי. פשוט נפל לו אסימון היום. הצלחתי לעשות שינוי. ולא בחיי שלי. אלא בחייהם של כמה אחרים.
נחזור חודשיים לאחור. לאן שהכל התחיל: משרד במרכז הספורט של אוניברסיטת תל אביב. על השולחן, הצעה לאימון קייטנת טריאתלון לילדים. האוניברסיטה רוצה לעשות נסיון, קייטנת טריאתלון ראשונה מסוגה. בתיאום הציפיות עלה המשפט , "בוא נהיה ריאלים". "דרושים 6 ילדים כדי לפתוח את הקייטנה. מולנו עומדות בגאווה 40 קייטנות שונות שקיימות במרכז הספורט. בניהן קייטנת כדורגל/סל, צלילה, גלישה ואפילו זומבה"(כן, יש קייטנה כזאת). המטרה הראשונה שעלתה לי לראש: להגיע למינימום הנדרש לפתיחת הקייטנה. לבנות תוכנית קייטנה בה הילדים יחזרו עם חיוך כל כך גדול בסוף כל יום, שהמילה טריאתלון בעצמה תעלה עליהם חיוך בשנה הבאה. אבי ואלון, ידידיי מהאוניברסיטה, הם שהגו את הרעיון. האמונה שלהם בהצלחת הקייטנה, מחדירה בי את ההבנה שאני שותף לשינוי.
יונתן ויניב עם הילדים בבריכת השחייה
צילום: באדיבות Reaction
אני חוזר הביתה ומייד מתקשר לקולגה שלי, מאמן בכיר מאנגליה. אני מספר לו. נסיוני באימון ילדים הוא בעיקר במפגשים קצרים של מספר שעות בשבוע. מעולם לא עמד בפני האתגר של אימון ילדים בטריאתלון, יום יום במשך שלושה שבועות מבלי להעמיס עליהם יותר מידי – ועוד שיחזרו הביתה בבטחה עם חיוך. למזלי ולשמחתי, הקריירה שלי כספורטאי פתחה בפני קו תקשורת מול כמה מבכירי המאמנים בעולם, וכשעומדים בפני אתגרים חדשים אני תמיד שמח לשתף ולשאול לדעה נוספת. בסה"כ תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים, ואם לא, מקסימום שאלתי לשלומו של חבר.
לאחר שיחה של שעה, בה מילאתי שלושה עמודי מחברת בהערות ורשומות, אני מתחיל לשבת על התוכנית. שעתיים לאחר מכן אני קם מהמחשב, מדליק אני הנייד חזרה ומחייך. זה הולך להיות אחרת. יום ראשון בבוקר, שבוע לפתיחת הקייטנה, מבשרים לי שהוחלט לסגור את ההרשמה. נרשמו 22 ילדים! (הרף המקסימאלי מבחינה בטיחותית) וואו!! שבוע לאחר מכן אני יושב על הדשא, ומולי 22 פרצופים קטנטים בני 7 עד 9. כולי התרגשות. אני שואל מי עשה פעם טריאתלון? וילד אחד מרים את היד, למי יש מישהו במשפחה שעושה טריאתלון? עוד שתי ידיים מורמות. אני מתחיל להבין שבעצם הרוב הם ממש דף נייר חלק בכל מה שקשור לענף, והמוטיבציה לייצר משהו מוצלח עולה.
יניב "בסשן" ספינינג עם הילדים
צילום: באדיבות Reaction
צילום: באדיבות Reaction
אז מה בעצם עשינו בקייטנת הטריאתלון? בעיקר שיחקנו בטריאתלון. דיברנו על תחרויות, על אימונים, על מהי הצלחה ומדוע לעשות את הטוב ביותר שלנו זה הניצחון האמיתי. הילדים הקשיבו, צחקו שיחקו ונהנו. כמאמן, אני מאמין שבגילאים האלו אי אפשר לאמן טריאתלון. הכל צריך להיות טעימות ומשחקים. המטרה היא לא להפוך את הילדים לטריאתלטים בכירים, אלא בעיקר להקנות להם ערכים שישרתו אותם בהמשך הדרך. אם בספורט ואם בכיוון אחר. וכמובן מעל לכל ניצבים ערכי הבטיחות וההנאה.
השבוע אני טס לספרד. בסוף שיעור השחייה היום, לאחר ששיחקנו תופסת במים (כן כן, גם אני שיחקתי) עמדו כולם ליד הקיר וסיפרתי להם על מחנה האימון והתחרות אליהם אני טס השבוע. הילדים הקשיבו, שאלו ואני עניתי. קצת קשה להעביר את ההתרגשות שאחזה בי כשהילדים ביקשו לאחל לי הצלחה בצעקת "כיפאק" קבוצתית. לפני שהלכו ניגשו אלי אחד אחד להגיד תודה. וואו…
רצים ומתרוצצים על מגרש הריצה
צילום: באדיבות Reaction
לאחר שבשבועיים האחרונים אנו מקבלים פניות רבות מהורים, החלטנו להקים חוג קבוע לטריאתלון במרכז הספורט של האוניברסיטה, ולפתוח מחזור שני לקייטנה באוגוסט. רק שבוע עבר וכבר נרשמו חצי ממכסת הילדים. היום, כשדיווחו לי על הנתון הבנתי, עשינו שינוי. ולא בחיינו שלנו, אלא באלו של כמה אחרים. מבחינתי, העובדה כי חלק ניכר מהילדים בקייטנה נרשמו לחוג, וארבעה הורים לילדים בקייטנה סיפרו לי שהחלו להתאמן לקראת הטריאתלון הראשון שלהם היא ההצלחה הגדולה. איזה אושר!!! עשינו שינוי!!!
צילומים: Reaction let's move it
יונתן מלכא – טריאתלט עילית, מייצג את ישראל בטריאתלונים בארץ ובעולם ומדריך בקבוצת Reaction הבית של הספורט האירובי
