לאחר שבועות ארוכים במדבריות של מזרח אסיה הג'ינג'י הישראלי
שמקיף את העולם על אופניים חוזר אל ההרים ולמזג אוויר ממוזג יותר, ורוכב
אל הרי פאמיר שבטג'יקיסטאן אל הפסגה הגבוהה ביותר במדינה

מאת:רועי סדן

סוף כל סוף אני יכול לראות ולהרגיש שוב את ההרים. כבר עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי פסגות מכוסות שלב שממיסות את הלב שלי מרוב יופיין. לאט ובאיטיות טיפסתי אל עבר מפלסים גובהים יותר ומסביבי היו כפרים קטנים ובהם מקומיים שעובדים בחוות הנמצאות בכל מקום. ילדים קטנים נופפו לי לשלום ושמחו מאוד לראות רוכב אופניים ממקום אחר בעולם עובר בסמוך לבית שלהם. הם אפילו עזרו לי לדחוף את אמונה במעלה הדרך.

העולם עוזר לי

בחלק הזה של העולם (בדרך הכבישים הראשיים של פאמיר) ובעונה הזו של השנה יש הרבה מאוד רוכבים שמגיעים במיוחד לרכוב בנתיב הזה, לכן הרכיבה עברה בחלק מהימים עם רוכבים נוספים. היינו שלושה רוכבים בטיפוס הראשון. במהלך הרכיבה הייתי מאוד שמח לרגיש את פעימות הלב שלי ולהזיע מהמאמץ ולא מהחום של המדבר. הנופים הזכירו לי את הימים הראשונים שלי בפרו לפני שנתיים בערך (וואו… זה כבר הרבה זמן) אבל כאן הטיפוס נגמר בדרך אחרת. במקום מעבר הרים נורמאלי ציפתה לי מנהרה משגעת, מנהרת אנזוב! (Anzob Tunnel).

שבעה קילומטרים של מנהרה

על המנהרה הזו אני חייב לספר. היא נמצאת בגובה של 2500 מטרים ואורכה הוא 7 קילומטרים של חשיכה עם אור בקצה המנהרה, מים שזורמים בכל מקום אך אין הרבה אוויר. משאיות עוברות כאן במהירות מפחידה והפיח שהן מוציאות חונקות את האוויר הדל. בהתחלה אמרנו שלא נרכב כאן ושיהיה כדאי ל'תפוס טרמפ' עם אחת המשאיות כדי לחצות את המנהרה, כמו רוב הרוכבים שחוצים אותה, אבל אחרי שהמתנו שם קצת, ההרפתקה פשוט קראה לי. אמרתי לעצמי שזה בטוח לא יהרוג אותי אלא רק יעשה אותי יותר מנוסה וחזק. הודעתי לחבר'ה שאני נכנס פנימה ברכיבה ואחרי זמן קצר של מחשבה הם החליטו להצטרף אליי. בפנים חשבתי שאני כורה במכרה עם קסדה, פנס ראש ומסיכת עשן.

הולך לעבוד בכור

שני הקילומטרים הראשונים עברו ממש בסדר אבל אחר כך, פתאום האור נעלם לו והתחיל להיות מאוד חשוך. תנאי הדרך הידרדרו עד שממש הפכו לסיוט. ככל שהמטרים חלפו נהיה מאתגר יותר. הרוכב הגרמני הסתבך עם תקר בגלגל בדיוק באמצע המנהרה. עצרנו לתקן את התקר וזה לא היה פשוט בכלל. עשינו זאת בתוך חשיכה, בקור ובאמצע מנהרה אפופת עשן. אך לבסוף הצלחנו.

יצאנו מהמנהרה לאחר שעה ארוכה של רכיבה. היה מאוד נחמד למרות האתגר. השמש זרחה לה ואוויר ההרים היה רענן וצלול. המשך השבוע אחר כך היה כמו מתוך סרט עם נופי הרים מדהימים, פסגות מושלגות ונהרות גועשים. גם חזות המקומיים השתנתה, והיה נחמד לראות את הטג'יקים, הם מחייכים הרבה ועובדים קשה למחייתם.

אל הרי פאמיר

הגעתי לשוק קטן ומקומי שם ביקשתי בצל ושום (הכול בעזרת מילון התמונות שלי כמובן) והאישה שמולי הלכה לפתע אל הגינה שלה והביאה לי את מה שרציתי הישר מהאדמה. החיים יכולים להיות פשוטים ובאותו זמן גם כל כך מיוחדים. בהמשך הגענו אל נהר גדול מאוד עליו התכוונו לשוט בימים הקרובים. הנהר הוא גם הגבול עם אפגניסטן. בצידו השני גרים המקומיים בבתי בוץ, כדי להגיע לכפרים אלו אפשר רק ברגל או על גבי סוסים, מכוניות אין שם.

לכריס, הרוכב השבדי, היו שוב כאבי בטן חזקים (זה נורמאלי במקום הזה) והוא לא היה יכול להמשיך לרכוב לכן הוא 'תפס טרמפ' לעיר הקטנה הקרובה ביותר. אני שמחתי להיות שוב קצת לבד, בייחוד בגלל שזה היה יום ההולדת השלישי למסע שלי, 25 ליולי. הקמתי מחנה בטבע הפראי. רק אני וההרים והשמש ששקעה מאחוריהם בצבעיה המדהימים. זה המקום שלי. המקום בו אני מכיר את עצמי. זאת הבמה שלי. זה בית הכנסת שלי, הכנסייה שלי והמסגד שלי. תנסו בבקשה להבין מה שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, כל החברים שפגשתי בדרך וההרפתקאות המדהימות שעברתי. יש לי הכול במסע הזה. מסע שאורך חיים שלמים. בשנה הראשונה התחלתי להכיר את עצמי אבל עכשיו אני נמצא ברמה אחרת, אני מתחיל להבין את עצמי. כעת אני ממשיך אל תוך ההרים ולדרכים של פאמיר. עומד להיות מעניין.

תאחלו לי בהצלחה ושאהיה חזק. אני צריך את זה.
שלכם,
רועי ג'ינג'י סדן
חורוג' (הכניסה לדרך הראשית של פאמיר)
טג'יקיסטן.
אסיה.
העולם.

תרגם: ירון כרמי 
לבלוג של ג'ינג'י בשוונג
לבלוג של ג'ינג'י
————————————————————————————————————————-