מרוץ הרצליה שיערך בשבת הקרובה נושא את שמו של יוסי אבני ז"ל אשר הלך לעולמו בצורה טרגית בשנת 1999. יוסי אבני היה מעמודי התווך של הספורט האקטיבי בישראל במשך שני עשורים לפחות. מרוץ הרצליה המנציח את שמו אורגן על ידו לפני שנים רבות וכמוהו גם טריאתלון אילת, הקפת התבור, חוצה ישראל (מטולת), מרוץ גליל ים ועוד מרוצים אחרים. הוא מילא תפקידים רבים באיגוד הטריאתלון כולל יו"ר, ניהל את מועדון הרצים "איילות" ומעשה ודיו נגעו באנשים ומעשים. במאי 1998, נפצע אבני קשה בתאונת דרכים, עת רכב על אופניו ושנה וחצי מאוחר יותר הוא שם קץ לחייו. לאלו שזוכרים אותו ולאו שלא זכו להכירו, אנו מביאים לקט מדברי חבריו שפורסמו בעבר כאן בשוונג
מאת: החברים של יוסי | ערך את הכתבה: יובל אשל
כתבו: שוש בלייכמן, מיכאל זיו, אליהו קומאי, צביקה פישמן, מוטי מזור, צביקה יהלום, יובל אשל
שוש בלייכמן
ברצוני לספר על יוסי אבני, על יוסי שלא הכרתם. רובם הכירו את הספורטאי,
ומעטים את האדם. יוסי אבני נולד בפתח תקווה, ב- 9.4.1953, להורים יוצאי
הונגריה, מרים ואלכסנדר שטיינר.יוסי למד בבית ספר יסודי דתי, בני עציון,
והמשיך בתיכון ישורון. הרבה כסף לא היה בבית. הוריו ירדו לקנדה, לחפש עתיד
טוב יותר, אבל בלחץ שני הבנים, יוני ויוסי, חזרו לארץ. מגיל צעיר, יוסי עבד
בעבודות מזדמנות, כדי לעזור בבית ולשפר את מצב המשפחה. תקופה ארוכה עבד
כצלם אירועים. בשנת 1971 התגייס לצה"ל, ולאחר מכן עבר קורס קצינים. התחתן
עם עליזה ונולדו להם שני בנים: אביב ואופיר. בקורס הקצינים יוסי נדבק
בחיידק הריצה ומאז לא הרפה. יוסי שירת בחיל אוויר והיה רץ כל יום מהרצליה
לבסיסו בצריפין. לאחר מכן עבר לחייל הים ומסלול הריצה השתנה והתקצר לכיוון
תל אביב .היה מגיע לבסיס לבוש טייטס צמוד ומזיע, ולא פעם המפקדים העירו לו
על כך. לאחר מכן שירת כקצין ספורט בחיל מודיעין. במקביל, שימש כיו"ר אגודת
הרצים איילות, המועדון הגדול ביותר בארץ לרצים, הלכים טריאתלטים ורוכבי
אופניים.
יוסי גידל דור של אלופים בספורט, ועל כך הייתה גאוותו. יוסי אהב להתמקד
בדבר אחד בלבד, משגע לדבר, והשקיע בו את כולו. מה שעשה עשה טוב, עם כל הלב
והנשמה, אבל רק דבר אחד בכל פעם. "בלי הריצה, אני סתם בחור שמן מהשכונה"
נהג לומר. לא פעם, חזר והדגיש שמי שלא נועל נעלי ספורט ולא לבוש בגדי
ספורט, לא שווה בשבילו.
אנשים עם בעיות, המסכנים והחלשים, נמשכו ליוסי כמו למגנט, ויוסי תמיד עזר לכולם. תמיד נתן, ומעולם לא לקח.
מספרים שבילדותו, בבית ספר ניר עציון בפתח תקווה, היו שלושה חברי נפש: יוסי פרל, יוסי פליישמן ויוסי אבני. יוס, יוסי ויוסי. יוסי פליישמן שירת בצנחנים ונפל במלחמת יום הכיפורים. יוסי פרל שירת כמדריך כושר גופני בפו"ם, ונפטר מדום לב, כ- 5 שנים לפני
יוסי אבני. מספרים שכשיוסי אבני הספיד אותו, מעל הקבר הפתוח, אמר:"אני
בקרוב אצטרף אליך, ושוב נהיה שלושתנו ביחד, שלושת החברים : יוסי, יוסי
ויוסי."
יוסי אבני נפצע ב- 17.5.1998, בזמן שרכב על אופניים. נפגע בכל חלקי גופו,
בראש, בגב וברגליים. מפציעה זו לא הצליח להתאושש. בתחילת האשפוז, למרות שלא
יכול היה לזוז, היה מלא אופטימיות. כל שיחת טלפון היה פותח במילים: "עוד
יוסף חי". אבל הניתוחים, הטיפולים, התרופות והפיזיוטרפיה עשו את שלהם. יוסי
הלך ודעך כולנו הרגשנו שזה לא היה היוסי שהכרנו. יוסי מת ביום שהבין שיותר
לא יוכל לרוץ. כל עולמו נחרב, עולם הריצה, ויוסי לא הצליח לשרוד. הכתובת
הייתה על הקיר. חברים ניסו לעזור, ולא הלך. לא הייתה אפשרות לתקשר איתו.
יום רדף יום, עד שנגמר. קיווינו לנס והנס לא התרחש. ב- 8.11.1999 יצא לטייל
עם הכלב, לאורך פסי הרכבת, בסמוך לבסיס שבו שירת, ולא חזר יותר. לעולם לא
נדע מה חשב באותו הרגע… ומה בדיוק קרה שם. הכלב, שנשאר בודד ועצוב ליד
הפסים, לא יכול לדבר.
הערת עורך הכתבה יובל אשל: שוש בלייכמן, היתה עד לאחרונה ובמשך שנים רבות חברת
הנהלה של מועדון איילות ופעילה נמרצת למען הרצים, סייעה ליוסי יחד עם ראול
בעלה, מיכאל זיו ועוד מתנדבים רבים אחרים.
מיכאל זיו, 9 בנובמבר 1999 על סף הקבר
20 שנה אנחנו הולכים ביחד, בזמנים טובים יותר וטובים פחות, ואני עומד פה
ומסרב להאמין. אני מסתכל על האנשים ואומר לעצמי – תיכף תגיע עם החולצות
ותשלח אותי לחלק מים. אני מסתכל על האנשים מסביב וכולם חושבים שזה חלום. 20 שנה נתת ממך למועדון
איילות. נתת, נתת ומעולם לא קבלת. מעולם לא לקחת ומעולם לא בקשת לעצמך דבר.
כל מה שרצית היה לקדם את הספורט ואת הספורטאים. משפחתך, עולם הספורט ואני הקטן, אבדנו אדם יקר ואם לא תמיד הבנו, לא תמיד תמכנו ולא תמיד הסכמנו- אני מבקש סליחה.
עליזה, אביב ואופיר היקרים, קבלנו יותר מהמגיע לנו וזה היה על חשבונכם. קבלנו ולא שאלנו מה המחיר.
יוסי שלנו, תהיה חזק למעלה. תפתח שם איזו אגודה, תסדר את הגילאים, תזמין חולצות וגביעים. אנחנו כבר נבוא להרשם.
יהי זכרך ברוך, חבר יקר.
הערת עורך הכתבה יובל אשל: מיכאל זיו, כיום יו"ר איגוד הטריאתלון. מהמובילים של מועדון איילות לפני כעשור, עמד לצידו של יוסי אבני ולעזרתו, טריאתלט ותיק.
אליהו קומאי
שתי מלים אלו מתארות, לדעתי, את תרומתו של יוסי לקהילת הרצים, וכל המוסיף גורע.
מציקה לי המחשבה כמה פוגמת המציאות המודרנית, של ריחוק בדיור בין אנשים שיש
להם הרבה משותף, בקשר היומיומי ביניהם ובהכרות העמוקה ביניהם. מצר אני מאד
על כך שלא נתתי ליוסי להבין עד כמה אני מעריך את תרומתו לקהילה ועד כמה
הוא היה חשוב לי.
בטוחני שאשקף כאן את תחושת הרבים כשאומר: סליחה יוסי, על שלא עודדנו אותך בימים הטובים והטובים פחות.
הערת עורך הכתבה יובל אשל: פרופ. אלי קומאי, מנצח הקפת התבור בשנת 1959. בהיותו מעל גיל 50, סיים ריצת מרתון בזמן של כ- 2:30 שעות.
צביקה פישמן
יוסי נתן את כול כולו, יוסי היה האיילה שבאיילות. לספר על יוסי זה לכתוב
ספר שלם. מי כמונו (מוטי מזור ואנוכי) חוה כל אירוע איתו, אחד מהסיפורים
היותר מצחיקים והמראים את מסירותו לאיילות ואת החשיבות של יוסי למפגשי
השבת. בשנות השמונים המוקדמות, הייתה נפגשת קבוצה גדולה של רצים לריצה
משותפת. היציאה הייתה מקיבוץ גליל ים ולאחריה מקלחת במי ברז מצינור השקיה
ליד החניה. לאחר מכן ארוחת בוקר בקיבוץ, השעה היתה 05:30 חורף חשוך,מי חסר?
יוסי. החלטנו לצאת כי חשבנו שיוסי לא מגיע. טעינו, יוסי נראה מרחוק רץ עם
עגלת תינוק לכוון שלנו וצועק חכו, חכו, מתברר שיוסי נאלץ להיות השמרטף של
בנו שנולד, אך יוסי לא יפסיד את נוכחותו והגיע בריצה עם עגלת התינוק
והתינוק. מה עושים עכשיו? יוסי פנה לאחד החדרים, אני חושב המכבסה הצמודה
לנקודת היציאה שלנו וביקש מאחת העובדות שתישמור לרגע על הילד. כן, בדיוק
כמו שאני מספר, יצאנו לריצה וחזרנו אחרי 40 ק"מ ריצה, מדהים האיש. האם יש
איש הדומה לאבני? שיקום.
מוטי מזור
יו"ר איילות הנוכח,
אי שם בשנת 1982 בעת שרצתי להנאתי, לפתע שמעתי צעדים מהירים מאחורי. עוד
לפני שהבנתי מה קורה, רץ לצדי מישהו, שהציג את עצמו בשם יוסי אבני, יו"ר
מועדון איילות.
רצנו יחד כחצי שעה ובפרק זמן זה הוא כבש אותי באישיותו ובהתלהבותו. מיותר
לציין שמפגש זה תרם לי רבות בהמשך דרכי כספורטאי. עולמו של יוסי היה מלא
ב-לתת, להעניק ולעזור. לימים הוא גם היה המתחרה שלי בקטגוריה ולרוב ידו
הייתה על העליונה. חברותי עם יוסי הייתה רבת שנים והגעתי למסקנה שיוסי יש
רק אחד. למדתי ממנו מספר דברים ואחד מהם הוא עזרה לזולת, אוזן קשובה וניהול
תקין. כל מה שאני מעלה פה הוא כעין וכאפס לפעלו הרב, לתרומתו ולמורשת שלו. היום
מתוקף תפקידי, אני רואה את גודל האחריות בלנהל מועדון מהגדולים בארץ. ייתכן
שפה ושם יש כאלה שמרגישים שלא קבלו מספיק. להם אני אומר – תאוותם תמיד
תהיה חצי מסופקת. על יוסי אפשר וצריך לכתוב הרבה, אז אני אשאיר גם לכם
מקום.
יוסי אבני 1953-1999
צביקה יהלום
את יוסי הכרתי לפני כשמונה שנים. אז בקושי רצתי פעם בשבוע וחבר דרבן אותי
לעבור לתחביב זה, היות והייתי בשלבי פרישה ממשחק הסקווש. אותו חבר היה
וותיק בברנג'ה והכיר היטב את יוסי.
בקושי הצלחתי לסיים 10 ק"מ, אך יוסי המשכנע לא הרפה ודרש שאופיע למרוצים.
בזמנו כשעדיין לא היינו מאונטרים כל כך, הכול נעשה בשיטות היותר
קונוונציאליות. יוסי היה פשוט מצלצל אלינו, כשבוע לפני מרוץ, והיה "סוחט"
השתתפות. פשוט אי אפשר היה לסרב לקולו הצרוד והמשכנע. וכך ב- 31 במאי 1997,
הופעתי למרוץ גליל-ים. יוסי התרוצץ שם ממקום למקום ברכב שלו ובדק שהכול
כשורה. המרוץ הוזנק והוא עדיין בדאגה לכל הפרטים הקטנים. לאחר מספר דקות
שמעת מאחוריך את שאון הקטר ההולך ומגיע. לכל אחד זורק מילה ובד בבד ממשיך
לרוץ, ומהר. הרי הוא צריך להגיע לקו הסיום ולראות שהכול דופק. וכך זה פעל
גם במרוץ דן אכדיה ב-1 בנובמבר 1997, ובמרוץ השלום בגעש ב- 22 בנובמבר
1997. אחרי תקופת מה "אונסתי" ע"י יוסי להרשם לאגודת איילות, כי יוסי הסביר
ונימק מדוע זה חשוב, ופשוט אי אפשר היה לסרב לו.
קשה היה להבין איך יש לאדם כל כך הרבה אנרגיה ומוטיבציה. עשה רושם כאילו
הוא עוסק בעבודת קודש. וכך חלף הזמן, ואני כבר מעורה יותר, וגם היחסים עם
יוסי המשיכו כרגיל. אני הוספתי עוד נדבך לריצה, רכיבה על אופניים בשבת
בבוקר מרעננה לבית ליד וחזרה. אחד מסמליו המסחריים של יוסי היה הרכיבה על אופניים, ולא משנה המרחק או מזג
האוויר. ואז הגיע היום המר, והבלתי נמנע קורה, משאית פוגעת ביוסי באופן
קשה. גם במקרה זה יוסי מתעשת ונצמד לאגזוז של המשאית ומציל את עצמו ממוות
בטוח. בבית החולים "מאיר" כשביקרנו אותו, היו לו הרבה עליות וירידות.
הכאבים מחד וחוסר הפעילות מאידך, הוציאו אותו משלוותו. גם מזה הוא התאושש
איכשהו. את מרוץ גליל ים תמיד אזכור כשדמעה נקוות בעיני. יוסי ממטת חוליו
בביה"ח, מזניק דרך הפלאפון באמצעות הרמקול את המרוץ. בקהל הייתה התרגשות
מיוחדת כשהוא איחל לנו הצלחה, ואנו איחלנו לו לשוב במהרה אל חיק הרצים. מצבו הפיזי השתפר איכשהו, ואפילו ראינו אותו מסתובב בינינו במרוץ רמת
השרון, אך תסכולו ואכזבתו ממצבו הגופני, והידיעה שלא יוכל לשוב ולרוץ
הכריעה אותו.
אני אזכור את יוסי כמין פנומן, אולי משהו בסגנון איזה מלאך שהגיע ארצה בשליחות, שאותה בצע כמו שרק מלאכים מסוגלים לבצע.
יובל אשל
לכל אחד היה יוסי פרטי משלו, כי יוסי תמיד היה זמין, לכל אחד. הכרתי אותו
רק חמש וחצי שנים. כל כך מעט, שאי אפשר לוותר על החצי. תמיד ידעתי שאם
אצטרך עזרה באמצע הלילה, יוסי יגיע. הכרתי את יוסי בחורף 1994. ספרתי לו שאני מארגן את הקפת התבור וההנצחה
ליצחק שדה. עדיין התנהלנו ללא טלפונים סלולריים. כעבור יומיים, יוסי נחת
אצלנו במשרד, רכוב על אופניים, לבוש בגדי ריצה וקסדת אופניים, לקיים ישיבה
ראשונה ולבדוק כיצד יוכל לסייע. "אני כאן בשביל יצחק שדה. הנצחת מפקד
הפלמ"ח חשובה מכל המרוצים". אי אפשר למנות את עידודו וחיזוקו להמשיך
בפעילות הארגון, בכל שנה, להתעלם מחוסר פירגון, לשכלל ולשפר את השרות והיחס
לרצים ולהגדיל את כמות המשתתפים. באחת השבתות נסענו עם שני בניו לסיור
הכנה בשטח. במקרה אחר, זכור לי, שבסיומה של ישיבת הכנה בשעת ערב, נותרנו דב
קרמר, יוסי והח"מ. כל יתר המשתתפים בישיבה כבר יצאו לדרכם. השעה התקרבה
לחצות. הויכוח הנמרץ בין יוסי לבין קרמר נמשך במלוא עוזו. דב גרס שללא
פרסים כספיים נכבדים למנצחים, לא יבואו רצים בכירים ובלעדיהם המירוץ לא
יתפתח. יוסי נלחם לשכנע שיש לתעל כל תקציב אפשרי לטובת פרגון לכל הרצים
(ברוח דברי יצחק שדה, לאלפים ולא לאלופים). בסופו של דבר מצאתי פתרון
משלב. בפעם אחרת, יוסי הסתובב אתי כל הלילה, לתלות כרזות בד של הקפת התבור
על הגשרים. שני מטורפים. שתיים בלילה. רב פקד מאבטח את גשר שפירים בשל
ביקור הנשיא קלינטון. הוא מבחין בדמויות החשודות שלנו, ניגש אלינו ושואל
למעשינו. יוסי מסביר לו שזה למען יצחק שדה והשוטר מניח לנו. בשלוש אני
מחזיר את יוסי הביתה לתפוס תנומה, כי בשש הוא כבר צריך לרוץ עם הקצינים
ביחידה.
אחר כך באה התאונה הקשה. יוסי שוכב ב"מאיר", מוצף בזרי פרחים. כבר מאוחר
בלילה, האחות מבקשת להרחיק את המבקרים. יוסי ב"תל השומר" עובר אינסוף
טיפולים וניתוחים. הגעתי ביום שישי בדיוק כאשר לוקחים אותו לרחצה. איזו
התפרצות שמחה ואופטימיות. יוסי בדואתלון אשדוד. אני לאחר ניתוח ולא בכושר,
ומה לי ולרכיבה על אופניים – העיקר לשמח את יוסי. הדפסתי במיוחד גופיה עם
כתובת ענקית משני צידיה "אני כאן בשביל יוסי אבני". יוסי מתחיל לתכנן את
העתיד וגם דירת קבע. אני מציע לו עזרה קונקרטית אבל הוא מסרב.
חיפה. יוסי יוצא מבית החלמה. הסיפורים שלו אינם מוצאים חן בעיני. קצת לאחר
מכן, יוסי שוב ב"תל השומר". בביקור הפעם הוא מאופק ומפוכח. זה נשמע לי לא
טוב. כך גם בביקור הבא. טלפנתי לרפי ולמיכאל. תחושה של חוסר אופטימיות מרחפת באוויר. הפלאפון שלו מנותק לעתים תכופות. בפעם הבאה שאני משיג אותו,
יוסי משיב לי מקרן רחוב בהרצליה. הוא הגיע בהפתעה ולא היה לו מפתח. אני
מציע לעזור. יוסי פוטר אותי, הוא יסתדר כבר. שוב אני מצלצל למיכאל ומנסה
להבין. שיחה אחרונה. יום שני בבוקר, אני בכנס הייטק, בקושי שומעים. שוש
בלייכמן על הקו. שמעת בבוקר על תאונת הרכבת, זה היה יוסי שלנו.
