הגיע הזמן לעבור לאימון. כבר זמן מה, בעקבות מבט נוקב כלפי עצמי ותפקידי בחברה בימים טרופים וקשים אלו, הבנתי שיהיה זה לא אחראי בעליל מצדי לא להעביר את הידע העצום שצברתי לדור הצעיר כיצד להצליח וכיצד לנצח, בהיותו מטופף ברגליו הקטנות לראשונה על אדמת עולם מסובך ואכזר כמו עולמנו שלנו. ואם כבר אני עושה זאת, אז אפשר על הדרך גם לעשות קצת כסף
מאת:יוהנתן רימון
פרסמתי בפורומים השונים באותיות קידוש לבנה שנפתחת קבוצת טריאתלון חדשה בראשותי, וגוללתי את הצלחותיי לאורך השנים. רשמתי שהאימון הראשון יערך בפארק הירקון ושמי שיגיע יקבל מחיר מייסדים מיוחד. כעבור כמה דקות, קיבלתי התראה שיש לי מייל מתפוז מסרים, והרגשתי איך התרגשותי גואה. וואו, כבר אנשים רוצים פרטים. טוב, שמך הולך לפנייך, אמרתי לעצמי. מה אתה מתרגש כל-כך?
המייל הכיל שאלה מטריאתלט מתחיל ששמו דביר, ששאל אותי אם זו הקבוצה של יונתן מלכא. הבןן$#%# האנאלפבת הזה. מה לא ברור? שמי הוא יונתן רימון. התעלמתי ממנו כי חשבתי שאינני רוצה אהבלים בקבוצתי, שרק יעכירו את האווירה וכנראה שאין להם סיכוי לעלות על הפודיום.
אימון ראשון
ביום האימון הראשון, הגעתי לראש ציפור, ממורק מכף רגל ועד ראש כדי להשאיר רושם טוב, וסקרתי את הקבוצה.
היו שם בסך הכל שלושה אנשים. גבר מבוגר עוטה זיפים, לבוש מכנסיי שלושה רבעים ואופניי הרים ללא קסדה. בחורה כבת 25 שדמתה למטילות הדיסקוס המזרח גרמניות משנות השבעים שבסרטי לול של אורי זוהר, וחברי אמנון, שאותו הבטחתי לאמן בחינם, כי למרות היותו טריאתלט חזק מאוד, הוא מעולם לא הצטיין בלצלוח את המהמורות שהחיים הציבו בפניו אם אתם מבינים את כוונתי.
בירכתי את כולם, הצגתי את עצמי ופרשתי את משנתי לתורת האימון. הזכרתי לכולם שבשבוע הבא יתקיים מחנה אימונים אורבני בשביל הגיוון וחיזוק הלכידות החברתית בקבוצה, ושבנוסף עדיף להירשם למחנה אימונים בכנרת בהקדם כי המקומות אוזלים. סיכמתי בזה שאנחנו מתחילים להתכונן לתקופת ישראמן אשר מהווה תחרות מטרה עבורנו.
"יש לך מושג איך שמים את הקסדה הזו?" שאל אותי המבוגר לאחר שנאלצתי לתת לו את שלי.
האימון החל, ולאחר 5 דקות של חימום התחלתי ללחוץ ולעבוד ב-38 קמ"ש. אמנון החל לאבד את הסבלנות שלו מוקדם ופרץ קדימה. זבדובה ניסתה לדלוק אחריו, אך כשראתה שהיא לא מצליחה בכך, חזרה לדבוקה. "מה את עושה?", נזפתי בה. את רואה שהוא פורץ אז התפקיד שלך הוא לפרק את הדבוקה. המשיכי אחריו."
זבדובה נשמה בכבדות, נעצה בי מבט מעט מפחיד, קרעה לגזרים ג'ל מסכן ורדפה אחרי אמנון בכל הכח כאשר היא משאירה את המבוגר המסכן מאחור.
לאחר 30 דקות עצרתי את האימון. הרגשתי שאני צריך להחזיר קצת משמעת. הייתי חייב למצוא לי איזה שעיר לעזאזל, ולכן התחלתי לצעוק על אמנון לפני כולם אשר חרק שיניו בסתר. "אמנון, אני נשבע לך שאם אתה לא מיישר קו עם הקבוצה, אני מעיף אותך מפה."
תרגיל מלוכלך
יומיים לאחר מכן, באימון רכיבה באיזור עמק האלה, ראיתי את אריאל הלר וקבוצתו עושים תרגילי רגל-רגל. הם עברו אותנו משמאל, כאשר אריאל מברך אותי בקריאת "יהונתן רימוןןןןןן. מה נשמע?". עקפנו אותם בחזרה, אבל שמתי לב שבכל פעם שהם עוברים לרגל ימין הם עושים עלינו דראפטינג. אני חושב שזה מאוד מסוכן בטיחותית ששתי קבוצות שונות רוכבות יחדיו, ללא הכרה מוקדמת או הבנה כיצד כל קבוצה רוכבת, והתפלאתי על אריאל שהוא פועל בדרכים כאלו ללא קבלת אישור של מוביל הקבוצה, שזה כמובן אני. ללא קשר, נזכרתי גם שתרגיל רגל-רגל הוא תרגיל טוב לערוך לקבוצתי שלי. לאחר שבועיים שבהם לא ראיתי נהירה המונית של חיילים לקבל טפיחה משרביט האימון שלי, החלטתי שאני זקוק לקצת יחסי ציבור, תחום שאכן הזנחתי מעט. הבנתי שלא לכולם נהיר כמה האימון הוא מסובך וראוי ליד מקצוענית שתאחז בהגה הניווט. הבנתי שאני חייב לעשות מעשה כדי שכולם יבינו מי אני ומה אני. שאני לא סתם עוד אחד.
נכנסתי לפורום ריצה וטריאתלון וכתבתי מסמך עקרונות על כיצד אני רואה את תפקיד המאמן כמחנך, ולא רק כמדריך לאימון, וקראתי לו מניפסט כדי להרשים באנגלית שלי, שציינתי שלמדתיה בשנים שבהם גרתי בארה"ב. קראתי ליצור פורום מאמנים שייצרו קוד התנהגותי וועד מאמנים שיוכל להטיל עונשים ועיצומים על מאמן שיחרוג מהקוד המדובר. הוספתי שלא כולם מצייתים לקוד הלא כתוב הזה, ושאני לא רוצה להזכיר שמות, אבל כנראה רבים יודעים על מי מדובר, ואני לא רוצה להחמיר את המצב כי אני מאוד אוהב את המאמן הזה בכל ליבי, וחוץ מזה אינני רוצה לעשות לו עוול כי ישנם מאמנים פושעים רבים כמותו.
לאחר מכן, עליתי בשם בדוי, ורשמתי שכולם יודעים שמדובר באריאל הלר, וחבל מאוד כי הוא לא היחיד. אני רואה מאמנים שלא מענישים חניכים על דראפטינג, שנותנים לעבור ברמזור אדום, להשליך אשפה ועוד.
לאנס פאקסטרונג מגיב
לא עברו 10 דקות והמייל שלי התפוצץ מהודעות. מיכל גלילאו השלישית עלתה ואמרה שאני חוצפן גדול, ושאני עושה שירות דוב לעצמי בכך שאני מלכלך על עמיתים למקצוע. אביתר מזרחי עלה בתגובה למיכל, שחבל מאוד שהיא בוחרת לחבור לפוחז ישראלי שאינו מבין את החוקים ברכיבת כביש, ועוד מעז לאמן אנשים ושכנראה היא בדיוק כמוהו. אביתר גם שיבח אותי על אומץ ליבי בכך שאני יוצא בגלוי נגד מאמן כזה, ושכן ירבו כמותי.
סולטנה ברקוביץ מספר ארבעיים ושתיים קראה לי לעשות בדק בית בעצמי, ושאריאל הוא מאמן מדהים שעולם לא יעשה את מה שאני מתאר, תגובה שנתקלה בתגובות נגד קשות מלאנס פאקסטרונג ופקמן שטענו שראוי שמאמן שמורה לחניכים שלו לעשות דראפטינג וכל מיני מרעין בשין, ומזנין שכליין בתחרות, אינו ראוי להיות מאמן (פקמן דרך אגב הוא גם אני, כי הרגשתי שהמומנטום שלי טיפה דועך בזמן מסוים והשרשור עלול להיעלם).
לאחר עשרות תגובות של מרים, רמי, נציג האיגוד, רוטבליט הכלבלב, מנהל הפורום שביקש להירגע 5 פעמים, פקמן, חניכים מהקבוצה של אריאל ועוד, עליתי (הפעם בתור יהונתן רימון) וביקשתי לעשות סדר.
דבר ראשון, בישרתי לכל אלו שיצאו נגדי שאני הולך עם האמת שלי, ושאני מצטער אם היא כואבת. אמת זאת יותר חשובה לי מכל תוצאה או סכום כספי שאקבל ממתאמן עתידי, ושבשביל להכניס קצת הגינות בטריאתלון אני מוכן להקריב את עצמי, גם אם זה אומר שילחצו לי פחות ידיים על קו החוף בטריאתלון.
שוב ציינתי, שמעולם לא רמזתי שאריאל עשה פה משהו אסור (למרות שעשיתי זאת בהחלט), ושאני מאוד מאוד וממש ובהחלט ומאוד אבל ממש, אוהב, מעריך ומעריץ את אריאל כאיש, מאמן, רץ, שחיין, איש ברזל, איש משפחה והוגה דעות, אבל בסך הכל ביקשתי לכונן פה מסמך עקרונות רב משימתי, בלתי תלוי, ללא תנאים מוקדמים והיקשים מיותרים של פרדיגמות קונספטואליות עם אירוניות מטאפוריות לגבי מצב המאמן בטריאתלון הישראלי. הבעתי התנצלות אם מישהו נפגע ממני, למרות שאינני חוזר בי משום הצהרה, והלכתי לישון.
אודליה מצטרפת לקבוצה
למחרת ערכתי אימון ריצה בפארק הירקון, אליו והגיעו כ-50 מתאמנים. חלק מהם שיבח אותי על אומץ ליבי והרצון שלי להפוך את הדלעת שאנו חיים בה לכרכרה. ברגע מסוים זה, הרגשתי כל-כך מחובר לאנשים הנפלאים בארצנו והבנתי מדוע ענפי הסיבולת נגעו במספר נפשות כה גדול בישראל. העברתי אימון הפוגות בגבעת המופעים, כאשר ישבתי שם חזק על 3:30 לק"מ עם שאר החזקים כדי להראות לכולם מה אני שווה. החלטתי להפסיק לאחר 4 הפוגות כדי לפקח על המתאמנים שלי, אבל בעיקר כי החזקים האחרים פשוט גמרו אותי. לאחר האימון שמתי לב שרבים ניגשים אלי על מנת לשאול על טיבן של פציעות, אסטרטגיות למרוץ קרוב, עומק של גלגלים לישראמן ושאלות שונות בנוגע לתזונה. לבסוף ניגשת אלי זבדובה, מתנשפת כולה, ולצידה עמדה בחורה עם מבנה עצמות ופנים הכי מושלם שראיתי מעודי. כיוון שזבדובה הייתה איתי עוד מההתחלה (כלומר מלפני שבועיים וחצי) הייתי חייב לתת לה תשומת לב מיוחדת.
"שלום, שמי אודליה." היא הושיטה לי את ידה ולחיצתה גרמה לי לשכוח מי אני.
"יהונתן רימון. נעים מאוד" תמיד ידעתי להתאושש מהר. "שלום לך, יהונתן רימון." אודליה עונה לי בחיוך ממיס. "גבי אומרת לי שאתה המאמן הכי טוב שהיה לה מעולם." הנחתי שגבי מהווה קיצור לזבדובה.
"טוב, ראי, יש לה המון פוטנציאל." והתכוונתי לכל מילה שלי, אם יש לה חברות כמוה.
"היא אומרת שאף מאמן לא העז לדחוף אותה כמו שאתה העזת." היא המשיכה לטפטף מחמאות וגרמה לחזי להתנפח מגאווה.
"טוב, קודם כל, מעולם לא טענתי שאני מאמן שקל להתאמן אצלו. אצלי עובדים קשה, ומי שלא מוכן למות אצלי באימון עד שהוא ממש מקיז דם והוא מקלל את יום היוולדו, אני מעדיף שלא יתאמן אצלי, לא משנה כמה כסף יש לו. אבל הכי חשוב, ללא ספק, זה ליהנות ממה שאנחנו עושים."
נג"ש אודליה
ביום שבת, באימון רכיבה, כבר היו כ-70 חבר'ה, וכבר נאלצתי להסביר לכמה ישראלים חוצפנים שמחיר המייסדים אינו תקף. אישית התאמנתי לחצי איש בטריאתלון חיפה, והייתי זקוק לאימון נג"ש טוב, ולכן הובלתי את הקבוצה לכל אורך הדרך בכביש 3 וחזרה בקצב חזק. שבוע לאחר מכן החלטתי על אימון החלפות לקראת טריאתלון גן שמואל. רכבנו באזור גזר, ואני הקפדתי לרכב ליד אודליה, והאמינו לי שזה לא היה קל, כי תמיד הקיפו אותה חמישה גברים לפחות ברכיבה ועשרה בריצה.
לאחר ריצה קלה, התכנסנו לשחרור בלטרון. האווירה הייתה ססגונית, אודליה לא הפסיקה לספר בדיחות תוך כדי מתיחות וכולם היו מהופנטים ומחויכים. ככל שהזמן נקף, הבנתי לאיזו חבורת חוד חנית מגובשת קבוצתי הפכה להיות, דבר שגרם לי להתגאות מאוד.
שבוע לאחר מכן, במרוץ חולון הגעתי מוקדם על מנת להעביר תדריך לחבר'ה שלי, ואולי גם לתפוס את אודליה מוקדם ולראות אם היא רוצה להיפגש לקפה לאחר המרוץ ואולי אפילו לצאת לסרט או משהו כזה. לפתע, בעודי מתכנן את האסטרטגיה הטובה ביותר לגשת לאודליה, אני רואה את אריאל הלר ניגש לכיווני ונדרכתי מעט, למקרה שיהיה פה עימות. אך אריאל היה לבבי ומחויך, לבוש כולו אדום, לחץ את ידי בחמימות, ולא יכולתי לא לחשוב על המעמד שכוננתי לעצמי בטריאתלון הישראלי.
עברו כ-20 דקות, בהן לא הצלחתי למצוא אף חולצה סגולה צהובה, אותה ביקשתי מכולם ללבוש מעכשיו לתחרויות. פתאום ראיתי לא מעט חבר'ה שלי בחולצות אדומות שדומות לחולצה של אריאל, והנה עוד כמה שהיו איתי באימון החלפות לבושים בחולצה אדומה. מה לעזאזל הולך פה?
פתאום אני רואה את אודליה, בולטת כהרגלה, נראית מיליון דולר, רצה לעברי. לעזאזל כולם, כל עוד אהובתי איתי, זה מה שחשוב.
"אודליה, אודליה.", אני שומע קול מאחורי, ואני רואה אותה רצה לאריאל ונותנת לו חיבוק.
"הקשיבי, אני צריך אותך מחר באימון קבוצת טרי-צפוניים בחיפה, ותעבירי את כל החברה שם לקבוצה החדשה שלנו בצפון, בסדר? אחד המתאמנים שלי פרץ למערכת תפוז וגילינו שיש עוד איזה מאמן טמבל שלא מפסיק ללכלך ולהכפיש בפורום וחושב שאף אחד לא יודע מיהו."
"אין שום בעיה, המאמן. בכיף. אם זה ילך מהר כמו עם הקודם, נראה לי שהשבוע הבא יהיה שבוע התאוששות."
• הקטע הומוריסטי וההתייחסות לתוכנו היא על אחריות הקורא.
1.11.2012
יהונתן רימון
