כשעושים את ההקשר בין ספורט הרכיבה על אופניים לשואה, השם הראשון שיעלה יהיה בדרך כלל ג'ינו ברטלי. חסיד אומות העולם ואחד מגדולי הרוכבים האיטלקים במאה הקודמת הרוויח את זה ביושר בזכות פעולותיו להצלת פליטים יהודים על ידי הברחות של תעודות זהות מזויפות תוך כדי שהוא רוכב על אופניו.

יצאו לפריס כנגד כל הסיכויים. איזקאס אנוליקאס (משמאל) עם יוזאס וילפיסאוסקאס

עוד כתבות בנושא 
כך הציל ג'ינו ברטלי 800 יהודים בשואה 
הנצחת השואה: "רצתי 68 ק"מ בנתיב הבריחה של סבי וסבתי מהנצים" 
השחיין שנרצח במיידנק והיה אמור לגלם את טרזן בקולנוע

ג'ינו ברטלי הוא ללא ספק שם גדול בהיסטוריה של הספורט האיטלקי שענף האופניים הוא אחד העוגנים שלו, אבל מסתבר שגם בליטא הקטנה יש תרבות אופניים ענפה שכוללת מדליסטים אולימפיים כמו ליימה זילפוריטה (במדי ברית המועצות במשחקי סיאול 1988) ודיאנה זילוטה (משחקי סידני 2000) שהיתה גם אלופת עולם ב-1998.

נרצח בשל היותו יהודי

בליטא יש פחות מ-3 מיליון תושבים, ולמרות זאת הספורט הליטאי מצטיין גם באופניים כמו בעוד מספר תחומים. מסתבר שאחד האחראים העיקריים לפופולריות של האופניים בליטא היה איזקאס אנוליקאס (או בשמו העברי יצחק אנוליק). אחד מיני רבים שמייצג את הדיסוננס ההזוי – מצד אחד הוא היה מספיק טוב כדי להיות חתום על פרק חשוב בהיסטוריה של הספורט הליטאי, מצד שני הוא נרצח במדינתו בשל היותו יהודי.

אנוליקאס נולד ב-1903 בעיר שיאולאי, ופחות או יותר במקביל לקבלת העצמאות הראשונה של ליטא בעידן המודרני (1918) הוא גילה את כישורי הרכיבה שלו. המדינה היתה בחיתוליה כך שהיו לה כל כך הרבה עניינים לטפל בהם עוד לפני הספורט, אבל תנועת "מכבי" בליטא היתה גדולה מאוד והפעילה אגודות ספורט, וכך היהודים היוו אחוז גדול מבין העוסקים בספורט בליטא בשנותיה הראשונות ולמכבי היתה קבוצת אופניים חזקה ברמה המקומית.

לקראת המשחקים האולימפיים ב-1924 בפריס, החליטו קברניטי הספורט בליטא להופיע בפעם הראשונה במשחקים וזאת למרות שלא היו להם ספורטאים ברמה עולמית בשום ענף. מצד שני הם הבינו שזה משהו שיעזור למדינה להתפתח, אומרים שהם אפילו לא הבינו עד כמה. הם בנו על מספר ענפים, אבל בגלל קשיים כלכליים שלחו בסופו של דבר 13 ספורטאים: נבחרת כדורגל ושני רוכבי אופניים שאחד מהם היה אנוליקאס.

איזקאס אנוליקאס | צילום: מתוך wikimedia commons

אנוליקאס נבחר לייצג את ליטא בפריס ביחד עם יוזאס וילפיסאוסקס. שניהם בלטו מעל כולם בתחרות מבחן למרחק של 117 קילומטרים מהעיר קובנה (קאונאס) למאריומפול ובחזרה. שניהם הפכו למעשה לספורטאים הליטאים הראשונים שייצגו את המדינה במשחקים האולימפיים בענף אינדיבידואלי, וזה קרה אחרי שנבחרת הכדורגל הובסה על ידי שוויץ 9:0.

במהלך ההכנות למשחקים בפריס השניים החליטו להעביר הילוך, לתגבר את האימונים ולהתחרות כמה שיותר. הם אולי שיפרו את היכולות שלהם, אבל זה ממש לא הועיל לזוגות האופניים שלהם ובסופו של דבר כל אחד מהם הגיע לפריס עם זוג אופניים שדרש טיפול דחוף כולל החלפת חלקים ובעיקר צמיגים. לוילפיסאוסקאס היו אופניים של "פיג'ו", והדבר הראשון שעשה בבירה הצרפתית היה למצוא את המפעל של פיג'ו ולחדש את האופניים שלו לקראת המרוץ האולימפי.

קנה בכל הכסף שנשאר לו זוג אופניים חדש

אנוליקאס רכב על אופני "ברנבור" מתוצרת גרמניה, ובמפעלי "פג'ו" התנצלו בפניו והסבירו שאין להם איך לעזור לו. הוא הבין שלא יוכל להתחרות עם אופניים שבורים, וקנה בכל הכסף שנשאר לו זוג אופניים חדש. לא נשאר לו כסף לחולצת רכיבה ראויה שתאפשר לו לשאת מזון וגם לא לצמיגים להחלפה. אבל היתה לו מטרה – לצלוח מרוץ כביש למרחק של 188 קילומטרים ולייצג את מדינתו בכבוד.

המטרה היתה יומרנית עבור שני הרוכבים, שלא הכירו מקרוב את הרמות הגבוהות של הענף הזה. וילפיסאוסקס נפל מאופניו ולאנוליקאס היו פנצ'רים בשני הצמיגים כך שהוא לא יכל להמשיך. הוא חזר לאצטדיון האולימפי ברכבת בשעת לילה מאוחרת אחרי שאזרח צרפתי שפגש קנה לו כרטיס נסיעה. מאחר ונותר בלי כלום, הוא התכוון לחזור מפריס לליטא ברכיבה על אופניים, אך בסופו של דבר הנציגות הליטאית בצרפת גייסה עבורו את הכסף לנסיעה ברכבת.

למרות ששני הרוכבים הליטאים לא הגיעו לקו הסיום, העיתונות המקומית פרגנה להם. היא דאגה להדגיש את העובדה שלא היו להם שום תנאים להצליח ושיבחה את הניסיונות שלהם כנגד כל הסיכויים. באותם ימים היהודים היוו עשירית מאוכלוסיית ליטא, אנטישמיות תמיד היתה אבל לא מצד הרשויות או התקשורת. "מקריאה של הידיעות בעיתונים מאותם שנים אפשר להבין שמעולם לא התנכלו לאנוליקאס בגלל שהיה יהודי", אומרת היסטוריונית הספורט הליטאית דאייבה מיאוסקיינה ומוסיפה: "בכותרות של העיתונים במהלך המשחקים בפריס כתבו עליו 'הרוכב שלנו' וזה מוכיח את הטענה". על התרומה של אונליקאס כאחד משני הספורטאים האולימפיים האישיים הראשונים בהיסטוריה של ליטא היא אומרת: "למרות שלא היו הישגים בפריס, התקופה הזאת נחשבת לאבן דרך בהיסטוריה ולכן ההופעה שלהם נחשבת למצוינת. איגוד הספורט הליטאי הפך לוועד אולימפי שהוכר על ידי הוועד הבינלאומי וההכרה שלה זכתה ליטא בזכות המשחקים האלו גרמה לרשויות המקומיות להבין שחשוב להשקיע בספורט".

הכיבוש הנאצי וגטו קובנה 

ובאמת אחרי שאנוליקאס חזר לליטא, הוקם בקובנה מסלול הרכיבה הראשון שבו התאמן באופן קבוע, החלו לארגן מרוצים בכל סוף שבוע ותחרויות בינלאומיות שבראשונה שבהן ניצחה קבוצת מכבי עם אנוליקאס. הוא המשיך לככב ברמה המקומית, זכה באליפות ליטא וב-1928 הפך לספורטאי הליטאי הראשון שהשתתף פעמיים במשחקים האולימפיים. גם באמסטרדם הוא לא הצליח לסיים את מרוץ הכביש, ועדיין גם בזכות הישגיו וגם בזכות המורשת שהוא הנחיל, אנשי האופניים בליטא רואים בו דמות מרכזית בענף שכל כך צמח מאז.

אחרי שאנוליקאס פרש פרצה מלחמת העולם השנייה וב-1941 העיר קובנה נכבשה על ידי הנאצים וכמו רוב היהודים בעיר, אנוליקאס הועבר לגטו קובנה. כבר בחודשיים שאחרי הכיבוש רצחו הנאצים קרוב ל-10,000 יהודים בפורט התשיעי, המצודה ששימשה אותם כמתקן כליאה, עינויים וגם רצח המוני. אנוליקאס הצליח לשרוד בגטו עד 1943, אבל אז גם הוא נורה למוות בפורט התשיעי. הוא היה בן 40, בשבילם הוא גיבור אולימפי, בשבילנו אחד משישה מיליון.

אפשר להניח שבליטא מתקשים או יותר נכון, לא כל כך יודעים איך להתמודד עם גורלו המר של מי שכונה גם "הרוכב הליטאי הראשון". הסופרת הליטאית רותה ונגאייטה כתבה ספר בשם "האנשים שלנו" (בתרגום מליטאית) שברכזו כתבה את סיפור חייו של אנוליקאס וגם את סיפורו של קצין ליטאי ששיתף פעולה עם הנאצים והיה אחראי לרצח של עשרות אלפים בגטו קובנה. בספר היא מנסה לשאול איך זה יכול להיות ששני ליטאים שמבחינתה נראו כמו אחים מצאו את עצמם בשני צדדים כל כך קיצוניים: האחד נרצח בגלל יהדותו והשני רוצח.

הביקורות על הספר הזה בליטא היו שליליות מאחר והליטאים לא אהבו את הרמיזה לחיבור בין חלק מהעם הליטאי  לבין הנאצים. היו כאלה שאפילו טענו שכתיבת הספר מומנה על ידי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין במטרה להשמיץ את הליטאים. הסופרת אגב, לא יהודייה.

מה שבטוח זה שאיזקאס אנוליקאס היה גיבור ונשאר גיבור וב-2006 הוקם אתר הנצחה קטן לזכרו, בדיוק ברחוב שבו הוקם מסלול הרכיבה הראשון בקובנה ושבו הוא העביר את מרבית אימוניו.