הטריאתלון הראשון שאי פעם עשיתי היה טריאתלון הנשים מספר 11 ב-2004. במקצה הספרינט השתתפו אז 119 נשים. השנה השתתפתי בתחרות הזאת בפעם השישית, ומספר המשתתפות במקצה שלי לבדו (ספרינט עד 39) עלה על 170. יחד עם מקצה ה-40 פלוס והשלשות, השתתפו בספרינט בסך הכל קרוב ל-500 משתתפות, ולצידן עוד יותר מ-600 במקצים העממיים ובמקצה הילדות.
מאת:דנה צימרמן
כבר תיארתי במסגרות אלה ואחרות את אותה תחרות ראשונה שעברה עלי, שאליה החלטתי להירשם רק שלושה וחצי שבועות קודם לכן, כשקיבלתי בתום מרוץ גזר השני (המרוץ הראשון שבו אי פעם השתתפתי) פלייר מגבר חייכן ומשופם שהסתבר בדיעבד כדני דבוסקין. עד אותו יום הייתי מישהי שאוהבת לשחות ולרוץ, ומחזיקה בבית זוג אופני שטח, בעיקר למטרות נסיעה קצרות בתוך העיר. מעולם לא שילבתי בין שלושת המקצועות באימון אחד. למרות שבטריאתלון הנשים יש מקצה שנועד בדיוק לנשים כמוני – המקצה העממי – החלטתי ששחיית 500 מטרים וריצת 2.5 קילומטרים קטנות עלי, ונרשמתי למקצה הספרינט. בזמן הקצר שלפני התחרות התקנתי אודומטר על אופני השטח הכבדות שלי, ועשיתי לא יותר משלושה אימוני רכיבה בפארק שבהם הקפדתי לרכוב במהירות העולה על 20 קילומטרים לשעה. שלוש פעמים נוספות עשיתי בחדר כושר אימון משולב של ריצה ורכיבה על אופני כושר. על שחייה בים ויתרתי לגמרי.
לאור הכתוב לעיל לא קשה לשער מה עבר עלי באותה תחרות ראשונה. למי שלא הבין – קל זה לא היה. בשחייה חטפתי את שוק חיי, כאשר גיליתי שנשים יכולות להיות אלימות למדי כאשר הן נקלעות למלחמת הישרדות חוץ-יבשתית. באופניים הבטתי חסרת אונים בעוד שכל אחת ואחת מהמתמודדות עקפה אותי – מי ב"וווווש" במהירות על-קולית ומי פחות – בעוד שאני הזדחלתי במהירות שלא היתה ראויה להתקרא מהירות, אך גם לא יכולתי לדעת עד כמה היא איטית כי דקות לפני הזינוק היה לי פנצ’ר, ובהיסטריית ההחלפה הכנסתי את הגלגל הפוך למזלג, והחיישן של הספידומטר היה בצד ההפוך מזה של הקולט. כשהסבל המכונה מסלול הרכיבה הסתיים סוף כל סוף ויצאתי לריצה לאחר שהנחתי את כלי התחבורה המפלצתי בשטח ההחלפה – זוג האופניים היחיד שלא היה מונח שם כבר – גיליתי שהרגליים שלי הפכו לעשויות מעץ; לאורך מסלול הריצה ניהלתי איתן משא ומתן עיקש שלא הניב פירות משמעותיים, אך למרות זאת אפשר לי לעקוף שתי בנות אחרות ולא להגיע אחרונה. אחרי חציית שער הסיום כמעט שקרסתי בהתקף אסטמה ראשון שהיה לי אי פעם, ולוויתי אחר כבוד לאמבולנס, כדי לספק תעסוקה לפרמדיק המשועמם שישב שם ופתר תשבצים להנאתו. כל הסימנים העידו שהיתה לי תחרות מזעזעת, אבל אני חזרתי לי בגאווה הביתה, ולבשתי את חולצת התחרות במשך יומיים רצופים.
מאז זרם הרבה ביוב לחופי הרצליה. החלטתי להתאמן לטריאתלונים, קניתי אופני כביש יד שנייה, והשתתפתי בתחרויות "רגילות" ולא רק בתחרויות לנשים בלבד. אבל כל שנה בתחילת יוני התייצבתי על קו הזינוק בהרצליה, זוכרת חסד נעורים לתחרות הראשונה שהסכימה לארח אותי למרות שאני בחוצפתי באתי אליה לא מוכנה לגמרי.
מדי תחרות, היה מעודד לגלות יותר נשים שמשתתפות בספרינט למרות שהן אינן חברות איגוד. השנה, בגלל שהגעתי לקו הזינוק בלי הכנה מרובה בגלל המרתון שבו השתתפתי בסוף אפריל, יצא לי גם לראות רבות מהן מקרוב. אחת, רכובה על אופני הרים, עקפה אותי בקלילות בעלייה לכביש החוף. אחרת, שלה סיפקתי מילות הרגעה דקות לפני הזינוק בים, הגיעה לסיום דקות ארוכות לפני. אני מורידה בפני כולכן את הכובע. עשיתן את זה. כל הכבוד.
בכל שש הפעמים שבהן השתתפתי בטריאתלון הנשים, התחרות ב-2006 היתה המשמחת ביותר, אז הצלחתי לקבוע את התוצאה הטובה ביותר. אבל התחרות המרגשת ביותר היתה היום – כשראיתי את סוזי דבוסקין חוצה את קו הסיום למרות שעברה ניתוח להחלפת מפרק ירך אך חודשיים קודם. סוזי, אין כמוך. את אישה מדהימה ומקור השראה לכולנו. תודה שאת מקיימת את התחרות הזאת, שבלעדיה ספק אם הייתי מרהיבה עוז וחושבת שגם אני יכולה להשתתף – ולנצח.
נתראה, מן הסתם, בשנה הבאה.
