זה לא רק הנוף היפה והשונה שגרם לי לרצות לרוץ עוד ועוד, בלונדון החלתי לטפח תחושה של השתייכות לקהילה בינלאומית של רצים
מאת:יעל שמש
בוקר יום שישי, 3.2.12, ושוב אני רצה בים. התלבטתי אם לרוץ בפארק הלאומי, הקרוב יותר לביתי, אך ב-5:00 בבוקר הגיע אימייל מרן שילון – "אני מעדיף שתרוצי בים". הפעם שעון ה-GPS עובד כהלכה, ולכן אני מגיבה באי-רצון מסוים לקטעי הריצה בחול העמוק, המאיטים את הקצב, שגם כך אינו מהיר.
אני נזכרת בתחילת הדרך שלי בריצה – כיצד רצתי עם מכשיר GPS גדול ומגושם בידי. כמה התרגשתי בשל כל חצי קילומטר שהתווסף. כחודשיים לאחר שהתחלתי לרוץ, יצאתי בסוף יולי 2011 לשבוע בלונדון, כדי להשתתף בכנס בינלאומי לחקר התנ"ך. התלבטתי אם לקחת אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה. האם באמת יהיה לי זמן וחשק לרוץ בלונדון? האם לא אהיה שקועה מדי בהכנות להרצאה שעלי להרצות? בסופו של דבר, הוספתי אותם למזוודה, אף שלא באמת האמנתי שאעשה בהם שימוש.
כאשר הגעתי למלון שאלתי את פקידת הקבלה אם יש מסלול המתאים לריצה בקרבת המלון. הידד! התברר שהמלון קרוב לנהר התמזה, והפקידה המליצה, בצדק רב, על ריצה לאורך גדת הנהר. כמה טוב שלקחתי אתי את נעלי הריצה ובגדי הריצה! במהלך השבוע ששהיתי בלונדון רצתי פעמיים. הפעם השנייה הייתה בבוקר יום ההרצאה. בעבר, הייתי בוודאי מקדישה את הזמן כדי להמשיך להתכונן להרצאה, בפעם המי יודע כמה; לנסות לשער מה תהיינה השאלות שאשאל לאחר ההרצאה ולהכין מראש תשובות בשפה שאינה שפת אמי ואינה מימין לשמאל. אולם הפעם החלטתי לרוץ.
חברתי הפסיכולוגית, לאה בר-אפרת, טוענת שהריצה היא דרך נעימה לשחרר מתחים. דברים ברוח דומה כתב טים נוקס בספרו, הנחשב ל"תנ"ך של הרצים" – The Lore of Running (עמ' 544–545). אז במקום לדאוג בנוגע להרצאה, אני מרגיעה את הגוף והנפש בריצה. הריצה על גדת התמזה הייתה חוויה שונה לגמרי מהריצות שרצתי עד כה, בפארק בגני-תקווה: לא מדובר רק בכך שנהניתי מהנוף היפה והשונה, שגרם לי לרצות לרוץ עוד ועוד, אלא שלא סבלתי מהחום ומהלחות שעינו אותי בריצותיי בארץ הקודש, במהלך חודש יולי. נהניתי ממשבי רוח קרירים, נעימים ונדיבים, וכלל לא הזעתי במהלך הריצה. המקלחת בסיומה הייתה בעיקר בשביל הפרוטוקול ולא נבעה מצורך אמיתי.
ודבר נוסף – בלונדון החלתי לטפח תחושה של השתייכות לקהילה בינלאומית של רצים, מעין "גאוות יחידה", וחיבה בסיסית כלפי כל "אחיי" הרצים בדרכים. הסיבה לכך היא שהרצים שחלפו בדרכי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זיכו אותי בחיוך, בניד ראש או בהנפת יד לשלום. מהר מאוד הפנמתי את המחוות הלא מילוליות הללו, והגבתי כמותם – חיוך לעברו של "אחי" הרץ, הנפת יד כלפי "אחותי" הרצה. הרי כולנו חולקים אהבה משותפת. ואילו כעת אני רצה בחוף הים של תל-אביב ואיש אינו מחייך אלי. נכון, גם אני איני מעזה לחייך לסובבים אותי (מלבד לשלושה כלבים, המשתובבים בחוף). התירוץ שלי הוא שאני ביישנית (כך אבחנה הגננת נעמי וטענה טענתה באוזני אמי). ומה התירוץ של השאר? כולם ביישנים?
ובחזרה ללונדון – אני כל-כך נהנית מהריצה, עד שאני רצה 50 דקות רצופות, ובכך שוברת את השיא שלי. לאחר הריצה, מחכה לי כאמור ההרצאה שאני צריכה להעביר. אף שנושא ההרצאה "כבד" – אבלות במקרא, אני ניגשת אליה בצעד קל ובתחושה של הישג – הלא רצתי הבוקר 50 דקות! זמן הריצה הארוך ביותר שלי עד כה! הנינוחות ותחושת ההישג האישי, שאני חשה בזכות הריצה, תורמות לכך שההרצאה עוברת על הצד הטוב ביותר.
ללונדון יש חלק חשוב בהיסטוריה של ריצות המרתון, שהרי המרחק המשונה – 42.195 ק"מ – נקבע באולימפיאדת לונדון (1908). הסיבה: הוחלט שהמסלול יחל בטירת וינדזור, כדי לאפשר לנכדיו של המלך לצפות בזינוק מחלונות הארמון, ויסתיים באצטדיון האולימפי. ללונדון יש חלק חשוב גם בהתפתחות שלי כרצה למרחקים ארוכים. בזכות הריצות בלונדון הייתה לי פריצת דרך גם בריצות בארץ, משום שהבנתי, שאם בלונדון רצתי 50 דקות, אין סיבה שלא אשחזר את ההישג בישראל. החלטתי, שהחום, הלחות והיעדר רצים ידידותיים מסביב אינם תירוץ. הגוף הוכיח שהוא מסוגל לריצה כזו. ואכן, זמן קצר לאחר ששבתי לארץ, רצתי שעה עגולה, בדיוק 10 ק"מ.
ולסיום – אנקדוטה: בלונדון הבחנתי מרחוק ברצים ותרמיל על גבם, ולא הצלחתי לרדת לפשר העניין. מדוע הם רצים עם תרמיל? האם כדי להכביד על עצמם, הכנה לצנחנים? כאשר שיתפתי חברה בפליאתי השיבה לי שאולי הם ממשיכים מהריצה היישר לעבודה… היום, כאשר גם אני רצה עם תרמיל מים הכולל גם חגורה לג'לים ולחטיף החלבון הטבעוני, שאותו אני צורכת מיד לאחר הריצה (ושהפך את חיי לקלים הרבה יותר, מבחינת אספקת חלבון), אני מבינה שבריצות ארוכות (בניגוד לריצות שרצתי באותה תקופה) – תרמיל, או חגורת ריצה – הם חלק אינטגראלי מציוד הריצה.
אז שוב – תודה גדולה ללונדון על כך שהייתה עוד שלב חשוב בהתפתחותי כרצה למרחקים ארוכים.
תמונת צד שמאל: ריצה לאורך נהר התמזה (צילום: David Lally)
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
