ל"סובב עמק" נרשמתי בזכותה של אנדריאה (והיא כמובן לא שכחה להזכיר לי זאת לאחר מכן). בערב שקט ב-29 ביוני, בעודי מתחילה לעבוד על מאמר אקדמי חדש על… ריצה במקרא, קיבלתי שיחת טלפון נרגשת מאנדריאה
מאת:יעל שמש
התארגנות צמחונית
אנדריאה הודיעה לי שעידית שוהם והיא החליטו בזה הרגע שנרוץ בשלישייה את מרוץ סובב עמק – 32 ק"מ. לא ידעתי במה מדובר ולא רציתי להתחייב, אבל אנדריאה הצליחה לפרוט על המיתר הנכון כאשר אמרה לי שאנו נהייה חבורה צמחונית-טבעונית, שתתאמן ביחד. בעבר הייתה לי פנטזיה להקים קבוצה של רצים טבעונים, אך בסופו של דבר החלטתי שכוחי אינו בארגון, ובמקום זה עדיף שאכתוב את הבלוג 'טבעונית למרחקים ארוכים' (במאמר מוסגר אוסיף ש"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", ובחור טבעוני מוכשר בשם אמיר קאופמן אחראי להקמה של קבוצה כזו).
אנדריאה, בהצעתה ובדרך ההגשה של ההצעה, התקרבה לפנטזיה – חבורת רצים טבעונים. אמנם היא ועידית עדיין אינן טבעוניות, אלא צמחוניות, אך שתיהן טבעוניות בהכרה ובשאיפה ("טבעוניסטיות", כפי שאנו מכנים זאת). כבר דמיינתי כיצד אנו מתאמנות יחד ואני מתארת בבלוג את האימונים המשותפים של חבורת הצמחוניות שלנו, אז כיצד אפשר לסרב? ואיך אפשר בכלל לעמוד מול הלהט של אנדריאה? היא הפכה דיבור למעשה ושמה לי קישור לתחרות סובב עמק בפייסבוק. הצצתי ונפגעתי. נראה בהחלט מרוץ חווייתי. הוחלט אפוא שחבורת הצמחוניות יוצאת לדרך! נרשמתי. אולם עומס העבודה של אנדריאה לא אפשר לה להתאמן כראוי, ולאחר כמה חודשים היא החליטה לעבור למקצה של 20 ק"מ. עידית יישרה אתה קו, וכך "בדד-בדד נותרתי" במקצה 32 ק"מ, שהפך ל-33.2 ק"מ, כפי שהתברר בהמשך.
"לא נחשב"
יומיים לפני המרוץ היה לי אימון באצטדיון עם אילן פריש. לאלה המתעתדים לרוץ את מרתון אמסטרדם בשבוע הבא הוא נתן אימון מתון יותר. שאלתי אותו אם גם רצי סובב עמק אמורים להצטרף לאימון המתון. הוא בירר כמה ארוץ. כאשר אמרתי לו ש-33 ק"מ, הוא הניף ידו בביטול ואמר "זה לא נחשב". עניין של פרופורציות.
מותן כסל
כמה ימים לפני המרוץ התחילה לי בעיה עם הכסיל הזה, מותן כסל שמאלי. גם לפני המרתון סבלתי זמן ממושך מבעיה דומה. הבעיה החמירה ביום חמישי, יום לפני המרוץ. התקשרתי לרן שילון וביררתי אם בכל זאת אוכל לרוץ. רן לא התרגש. "זו לא ריצה מהירה", אמר לי, ונתן לי אור ירוק לרוץ.
משמר העמק – אצל אורי ותרצה
יריב ואני הגענו ביום חמישי מביתנו שבקריית אונו לקיבוץ משמר העמק הסמוך לקיבוץ הזורע. התארחנו אצל אורי ותרצה אמבר. אורי היה חבר ילדות של אבא שלי, רוברט שמש ז"ל, ולמעשה בילדותי הייתי בטוחה שהם אחים, וכך הם גם הציגו עצמם. אולי משום שכאשר אבא שלי למד באוניברסיטה במצרים, הוא התגורר בבית משפחתו של אורי. נהניתי ממרק אורז ותרד מצוין שהכין אורי (הנה מקור טוב לפחמימות), שתיתי את מיץ החרובים והשזיפים הטעים להפליא שרקח, וטעמתי שוב ושוב מכל הפירות היבשים שהכין במו ידיו. נראה לי שהתזונאית שלי, אורית שמש, לא התכוונה שאעמיס פחמימות עד כדי כך, אך איך אפשר לסרב למעדנים הללו?
יצאנו מביתם של אורי ותרצה עוד לפני שהם התעוררו, וכאשר התכוונו להיכנס למכונית קידמה את פנינו דרמה.
גוזל
עיניו של יריב לכדו לפתע חתול האוחז בפיו גוזל של יונה. יריב רץ לעברו בצעקה ובנפנוף ידיים, והחתול נרתע. די היה בכך והחתול הרפה מאחיזתו בגוזל. יריב ניסה לתפוס את הגוזל, אך זה נמלט לשיחים. התייעצות מהירה – מה עושים? לרגע השתעשעתי ברעיון ללכוד את הגוזל, לחזור אתו הביתה וכך לוותר על המרוץ הזה שאני חוששת מפניו. והרי יש כעת באמתחתי תרוץ אלטרואיסטי, מכובד למהדרין. אבל בדיקה קצרה בנבכי נפשי גילתה לי שיותר מאשר אני רוצה לוותר על המרוץ, אני רוצה לרוץ אותו. אך מה נעשה עם הגוזל? על כל פנים, הגוזל לא שיתף פעולה ונמלט מיריב שניסה ללכוד אותו. גם החתול כבר התייאש מהגוזל ופרש לענייניו הדחופים האחרים. בתחושת מועקה השארנו את הגוזל בסבך השיחים שאליו קרטע ונסענו לקיבוץ הזורע. לאחר המרוץ חזרנו כדי לחפש אותו, אך הוא נעלם. אני מקווה שלא בקיבתו של חתול.פגישות משמחות
בקיבוץ הזורע שמחתי לפגוש את ציפי בר-אל, חברתי לקבוצת "אנדיור", שהקדימה לבוא. זה לה מרוץ ראשון למרחק של 13 ק"מ וההתרגשות שלה לקראתו ניכרה על פניה. לקראת שעת הזינוק הופתעתי לפגוש את רן שילון. התברר שהוא הגיע עם חבורתו, ה-Trash Pigs (כך הם מכנים עצמם, אל תאשימו אותי!) שארגנה לעצמה מרוץ אתגרי של איש ברזל שטח, והם היו כבר לאחר שחייה של 4 ק"מ, רכיבה של 180 ק"מ, וריצה של 10 ק"מ. כדי לסיים את המרוץ האתגרי שלהם הם הצטרפו למקצה שבו אני
השתתפתי, ריצת ה-33 ק"מ. משום מה רן לא נראה לי עייף
במיוחד. כנראה שהאדרנלין מבלבל את המערכת הביולוגית.
השתתפתי, ריצת ה-33 ק"מ. משום מה רן לא נראה לי עייף
במיוחד. כנראה שהאדרנלין מבלבל את המערכת הביולוגית.
תחילת המרוץ
פתחתי ברגל שמאל. הרגליים כבדות. כבר בקילומטרים הראשונים חשתי כאב חד שחתך את החלק התחתון של כף רגלי השמאלית, כביכול אבן חדרה לתוך הנעל. לאחר מכן נראה היה שחלוק אבן נע בתוך הנעל וכל פעם הציק במקום אחר. שקעתי במחשבות עגומות כיצד אסיים את המרוץ בתנאים הללו.
זריקת עידוד
בקילומטר השביעי, כאשר הגענו לכביש שבין משמר העמק לרמת הכובש, פגשתי לפתע את יריב (שיצא לטיול אופניים), מחייך אלי חיוך רחב. לבי התרונן לקראתו והדיסק שבראשי התחלף. ודאי שאסיים את הריצה, הרי זה רק חלוק אבן קטן. בתחנת השתייה הבאה אוציא אותו. כאשר הגעתי לקילומטר העשירי גיליתי שאני נהנית לרוץ. ריח חזק של שוּמר הכה בנחיריי. נוף העמק – שיש בו גם גבעות המשתפלות במתינות ועצים צפופים, כמו חייך אלי, ואִתו גם הפרות הרבות שבדרך. "רק חבל שהמרוץ אינו מתקיים באביב", חשבתי לעצמי. "אם במקום קוצים היו כאן פרחים, זה היה יכול להיות מושלם!"
חברה לדרך – מיכל מקדימה
זמן קצר לאחר הפגישה עם יריב שמעתי לפתע קול לצדי: "כל הכבוד לך שאת רצה עם המכנסיים הארוכים האלה. זה כמו להוסיף חמישה ק"מ לריצה". נפניתי בחיוך למכרה החדשה שלי, מיכל הספל מקדימה, מדריכת ספינינג ומורה לאנגלית. היא סיפרה לי שהיא "רצה מגיל אפס" ולאחר כל לידה העלתה את מספר הקילומטרים כדי להוריד ממספר הקילוגרמים. נהניתי לרוץ לצדה את כברת הדרך שעשינו ביחד, לפני שנפרדו דרכינו בתחנת השתייה.
צידה מנטאלית לדרך
יום לפני המרוץ התקיימה הפגישה החודשית של חבריי ושלי, בוגרי סדנת הנבחרת של קוד המנצח. רן בן-ארי סיפר לנו על תחרות איש הברזל שבה השתתף בברצלונה בסוף ספטמבר. שמחתי על העיתוי, והחלטתי שאם יהיה לי קשה במרוץ אחשוב על סיפורו מעורר ההשראה של רן. לאחר שאובחן כחולה בפיברומיאלגיה צעד את צעדו הראשון במסעו לעולם הספורט. הוא החל להתאמן ב"אנדיור" והיום הוא כבר איש ברזל. כעת, כאשר הוא חש כאבים בגופו, אלו מן הסתם כאבים מהאימונים, ולא מהמחלה. צידה מנטאלית נוספת שבחרתי להצטייד בה היא דמותו של רמי הרפז, טייס פנטום וחבר קיבוץ הזורע, ששהה בשבי המצרי שלוש שנים ושוחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים.
לא מזמן קראתי את ספרה של עמיה לבליך, 'חוץ מציפורים', על השבויים שלנו במצרים. רמי תופס מקום נכבד בספר בזכות המנהיגות שגילה, שהיטיבה עם כולם. הפילוסופיה שלו, שמכל מצב אפשר לצמוח, מדברת מאוד ללבי (אם כי אני מתפללת שלא אעמוד בניסיונות קשים שמעל לנדרש). מלבד זאת הוא נמנה עם מתרגמי הספר "הוביט" (בתרגום הטייסים, לא "ההוביט"), שאותו קראתי בצעירותי בשקיקה ובהנאה עצומה. תרגום הספר הוא אחד הפרויקטים שהשבויים קיבלו עליהם במהלך השבי. השתעשעתי ברעיון ליצור אתו קשר ולקבוע אתו פגישה קצרה לאחר המרוץ, אך בסופו של דבר גברו עליי הביישנות, החשש להכביד עליו והרתיעה ממפגשים עם אנשים לא מוכרים. מצאתי עצמי מתרצת תירוצים מדוע לא ליזום קשר. כן, יש לי עוד הרבה מה לשפר. אולי בשנה הבאה. "על כל פנים", ניסיתי להתעודד, "מהם קשיי המרוץ לעומת הקשיים של השבי?" לא טרחתי לערער את יסודות האנלוגיה הזו בהבחנה שהשבי נכפה על רמי ועל חבריו ואילו אני בחרתי מרצוני במרוץ. למה להיתפס לקטנות?
ועוד ציוד מנטאלי מבית מדרשו של אליהו התשבי
בנוסף לכל אלה, גם במרוץ זה, כמו במרתון, השתמשתי ב"נשק יום הדין", כפי שכינתה אותו חברתי מאשה: פתקים מאימא שלי ומחברתי הטובה, רונית, שאותם אפתח רק בזמן המרוץ. כפי שקרה בריצת המרתון, גם במרוץ סובב עמק לא הגעתי לנקודה שבה באמת הזדקקתי לכך, אך היה נחמד ומרגיע לדעת שהאמצעי הזה קיים בחגורת הפאוץ' שלי. לקראת סוף המרוץ קראתי את הפתק האוהב שכתבה אימא שלי, וחיוך פנימי התרחב בי. כעבור כמה זמן צחקתי עם קריאת הפתק שכתבה לי רונית: "שנסי מותנייך ורוצי אחריי". על החתום: אליהו התשבי. ולמי שאינו מבין מה לאליהו ולריצה, שיפתח את פרק י"ח בספר מל"א, שבסיומו מסופר על ריצתו הפלאית של אליהו, ששינס מותניו ורץ, בגשם שוטף, לפני מרכבת אחאב מהכרמל ועד… יזרעאל. וגם המוחרקה אינה רחוקה מכאן, כך שהכול מוביל לאליהו.
ארגון למופת
הרבה מילים חמות מגיעות למארגני המרוץ ולמתנדבים הנפלאים שאיישו את העמדות שפוזרו בנדיבות רבה בשטח. גם תכולתן הייתה נדיבה – מים, ג'לים, איזוטונים ודברי מאכל שונים (שאותם אמנם לא ניסיתי, משום שאיני מורגלת באכילה של אוכל מוצק תוך כדי ריצה). המילה הטובה וקריאות העידוד מצד המתנדבים, חברי קיבוץ הזורע, חיממו את הלב והרחיבו את הצעד. עוד לפני המרוץ ניכרה ההשקעה הרבה בתדרוך שקיבלנו ובעדכונים ששלח בדוא"ל מארגן המרוץ, שי חזן. עוד אוסיף שכאשר פניתי לשי בשאלות שונות באמצעות הדוא"ל, נעניתי במהירות ובאדיבות. יישר כוח!
מרוץ מפרגן ומתורבת
הוקסמתי מכך שהמרוץ הזה היה המרוץ המפרגן ביותר שבו נתקלתי. פעמים רבות לאורך המרוץ ניתן היה לשמוע את רצי המקצה שלי מריעים "כל הכבוד" לרצי מקצי ה-100 וה-160 שעברו בדרכנו. לקחתי זאת צעד נוסף קדימה ופרגנתי גם לרצי ה-60 ק"מ. הרי מגיע להם! לא יכולתי שלא לתהות אם יבוא יום וגם אני ארוץ אולטרה-מרתון של 60 ק"מ. אם אעשה זאת, הייתי רוצה לזכות בכך שמישהו יבחר לומר לי מילת עידוד.
דבר נוסף שמצא חן בעיניי במרוץ סובב עמק הוא ההנחיה הברורה שקיבלנו שלא להשליך פסולת בצד הדרך (כפי שנהוג לעשות, הבה נודה, במרוצים אחרים). סוף סוף מרוץ מתורבת ונקי!
תחנות התרעננות
בניגוד למרתון תל-אביב, שבו לא עצרתי לרגע ושתיתי תוך כדי תנועה, ההתנהלות שלי ושל הרצים שסביבי במרוץ סובב עמק הייתה שונה. ההנחיה לא להשליך פסולת חייבה עצירה בתחנות, כדי שאפשר יהיה להשליך את כוס השתייה בפח האשפה. מאחר שרצתי עם בקבוק מים דולף (התברר לי באיחור שהמכסה לא באמת התאים לבקבוק) נאלצתי למלא אותו כמעט בכל תחנה. לאחר שעתיים של ריצה גם מרחתי על עצמי קרם הגנה באחת התחנות. ההתנהגות הרגועה של הרצים, שלא נדחפו לשוב לרוץ כמה שיותר מהר אלא הרשו לעצמם לסקור את הכיבוד בתחנה וליהנות ממנו ולהחליף משפט או שניים זה עם זה, השפיעה עלי לטובה. החמאתי למתנדבים המסורים שבתחנות השונות ולא חשתי לחץ מיוחד לחדש את הריצה מיד. אני מניחה שלא היה הבדל גדול בין הזמן שבו שהיתי בתחנה ובין הזמן שהייתי שוהה בה לוּ הייתי לחוצה על תוצאה. ההבדל היה יותר בהרגשה, בתחושת הרוגע.
קשיים ודאגות
אך בכל זאת, אי-אפשר בלא קשיים. בשלב מסוים תפס אותי כאב בטן עז. לשמחתי הוא התפוגג תוך כדי ריצה. גם מותן כסל הציק, אך היה זה כאב סטאטי. מה שהציק יותר הוא שלאחר כעשרים וחמישה ק"מ של ריצה החלו להיווצר אצלי שפשפות בירכיים העליונות, וכל חיכוך של המכנסים במקומות הללו גרם לתחושה לא נעימה. מחשבות דאוגות החלו לקנן בי. לא, לא בנוגע למרוץ סובב עמק. ברור היה לי שאסיים אותו. אבל איך אוכל לרוץ בעתיד אולטרה מרתון עם העור הרגיש שלי?
סיום ואיחוד חבורת הרצות הצמחוניות
והנה כבר הקילומטרים האחרונים, ועשרות המטרים האחרונים. להפתעתי, רבים מהרצים סביבי עוברים להליכה דווקא כעת, כאשר הסוף כבר נראה ממש בעין. גיליתי לשמחתי שאין לי בעיה להמשיך לרוץ. כנראה שאימוני ריצות השטח של יום שישי עושים את שלהם. בעודי רצה לנקודת הסיום פגשתי את תמי ברוך, מאמנת הריצה הראשונה שלי ב"אנדיור" שקראה לעברי: "כל הכבוד ליעל שמש!", והייתה זו הפתעה נעימה. הפתעה לא פחות נעימה הייתה לגלות על קו הסיום את עידית שוהם, מחייכת אליי חיוך רחב ומצליחה להנציח במצלמתה את רגע סיום הריצה שלי, לאחר 3:41:03 שעות ריצה. כל-כך חימם את הלב לפגוש אותה ולקבל ממנה חיבוק! וכעבור זמן קצר פגשתי גם את אנדריאה (שהזכירה לי למי עלי להודות על המרוץ הזה). שתיהן סיימו את המרוץ שלהן בתוצאה יפה ובהרגשה טובה, וחבורת הצמחוניות התאחדה ואפילו התייצבה לתמונה קבוצתית.
להתראות בשנה הבאה!
• צילומים: עידית שוהם ויריב גלבוע
21.10.2012
יעל שמש – יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
