למקומות… היכּון… צא!! איזו התרגשות! הקבוצה שלי ניצחה במרוץ הר לעמק! כלומר – במרוץ למרוץ
מאת:יעל שמש
ניצחון מתוק
האירוע המרגש אירע לפני כמה חודשים, ביום ההרשמה, עת התייצבה סוניה חדורת לוח לחימה וחמושה במחשב ביתי ובמקלדת, והצליחה לגבור על רבים וטובים, ולרשום את קבוצתנו למרוץ השליחים הר לעמק, שהוא מרוץ בשטחים פתוחים לאורך כ-215 ק"מ, ממורדות הר החרמון ועד עמק יזרעאל. במהלך ההרשמה, שנסגרה 14 דקות לאחר שנפתחה, חוותה סוניה רגעים דרמטיים של קריסת האתר, שלא עמד במתקפת ניסיונות ההרשמה אליו. הבנתי את גודל ההישג שלה כאשר קראתי בפורום של אתר הר לעמק תלונות ומענות וקריאה להחרים את המרוץ (כן, בטח…) מאת כל אלו שלא הצליחו להירשם חרף כל מאמציהם. "מזל של מתחילים", הצטנעה סוניה.
סוניה מתגברת על כל הקשיים
הדביבונים באים
כאשר תחקרתי את רן שילון על המרוץ הזה, השיב לי שהוא יכול להיות חוויה נפלאה, אבל גם סיוט ממושך, והכול תלוי בדינמיקה שנוצרת בין חברי הקבוצה. הוא העיד שהוא מכיר חברויות של שנים שהתפרקו בעקבות המרוץ. כפי שהבהיר, עלול להיווצר מצב שבו כמה מחברי הקבוצה תחרותיים מאוד, ובאים בעיקר כדי לקבוע תוצאה טובה ואילו אחרים באים בשביל החוויה, ולפיכך הפיצוץ הוא כמעט בלתי נמנע. עצתו הטובה הייתה לתאם ציפיות בין כל חברי הקבוצה.
ואכן, בפגישה בביתם של סוניה ודוד נערכה שיחת תֵּיאום ציפיות שבה הסכמנו בינינו שיחסים חבריים וטובים בין חברי הקבוצה חשובים הרבה יותר מאשר התוצאה.
שם הקבוצה נבחר באותה פגישה, כמעט בהיסח הדעת. מאחר שסוניה ודוד שימשו באותה עת משפחת אומנה לכלבה ולארבעת גוריה (ובסופו של דבר אימצו הן את האם והן את אחד הגורים), וסוניה הציגה בגאווה את הגורים, שאותם כינתה בחיבה "דביבונים", דבק השם דביבונים בקבוצתנו.
הרכב הקבוצה ידע כמה שינויים והתקבע סופית כשבועיים לפני המרוץ: ציפי בר-אל, דרור גרשון, סוניה מנדלוביץ, מיכאל סגל, ערן קאלי, מרינה קריסטל, איילת שמש, יעל שמש. הדביבונים באים!
לקראת המרוץ
"אורזת!" דיווחה לנו סוניה באימייל ששלחה ביום שלישי, והעלתה אצלי את מפלס ההתרגשות גם אם לא המריצה אותי לארוז בעצמי. החצי השני שלנו יצא ערב קודם למרוץ ושכר צימר בצפון הרחוק. שמחתי שסוניה וציפי טרחו לעדכן אותנו בחוויה ושלחו תמונות שלהם.
קבוצה א משתפת בחוויות
הרביעייה שלי הגיעה ביום חמישי, לקראת הצהריים, ברכבו של מיכאל. הנסיעה עברה בנעימים, אף ששוחחנו גם על עניין אידאולוגי עקרוני בשבילי – צמחונות וטבעונות. מיכאל התעניין מדוע איני צורכת ביצי חופש. הסברתי שאף שזה הרע במיעוטו, ביצי חופש אינן פותרות את הרצח המובנה של תעשיית הביצים: השמדת כל האפרוחים הזכרים מזן מטילות, הנחשבים ל"פסולת" מבחינת תעשיית הביצים. הן גם אינן מונעות את קטימת מקורי התרנגולות. שלושת שותפיי לנסיעה גילו אהדה כלפי הרעיון הצמחוני כך שלא הייתי מיעוט נרדף. יתרה מזאת, מתוך התחשבות בי, טרחו והביאו כיבוד טבעוני.
למרבה המזל, מרינה היא מנהלת פרויקטים, והדבר ניכר היטב באופן שבו "תקתקה" את העניינים לפני המרוץ ובמהלכו. בין השאר פתחה שתי קבוצות ב-WhatsApp, הראשונה לכל השמינייה והשנייה לרביעייה שבקבוצתה – מרינה, מיכאל, איילת ואני. רשימות הציוד שהכינה סייעו אף הן. בנוסף, היא הכינה טבלה משוערת של זמני הגעה של כל אחד מהרצים, ואין לי מושג איך, הרצים התאימו עצמם כמעט תמיד לתחזיותיה של מרינה. מלבד זאת, הן מרינה והן איילת התגלו כ-ג'י-פי-אס אנושי, כך שהיינו לגמרי מסודרים מבחינה זו.
כחום היום – קטע ריצה ראשון
יום חמישי, שעה 13:00. הנה מגיעה ציפי ומעבירה אלי את הצמיד הירוק! תורי לצאת לדרך ואיחולי ההצלחה של חבריי לקבוצה מלווים אותי. ריצה לאורך אגמון החולה עד לגשר הפקק. חם! איני רגילה לרוץ בשעה כזו ובחום שכזה. הצטיידתי בבקבוק של חצי ליטר מים, ופעמיים שפכתי מעט מהם על ראשי כדי לצנן עצמי. שמחתי לסיים את המקצה וגם שמחתי לגלות, שאני מצליחה לרוץ גם בחום היום, אף שקשה לומר שאני נהנית מכך. לאורך הריצה חיכיתי לרגע שבו תסתיים. מאחר שלא הצטיידתי בשעון ג'י-פי-אס, שאלתי רצים אחרים מדי פעם מהו המרחק שכבר עברנו. סיימתי! 9.25 ק"מ של ריצה בחום… ברוך שפטרני מעונשה של זו.
שמחה להעביר את הצמיד למרינה
מנוחה ראשונה
איילת היא אחרונת הרצים בקבוצתנו וכשהיא מגיעה לכפר נחום, סחוטה מהחום ומכאב בטן מציק, מרינה מפנקת את כולנו בארטיקים. יש לנו כארבע שעות מנוחה. במנוחה זו שמחתי לפגוש רץ טבעוני אחר – אלון אדלר – שאותו הכרתי עד כה רק מהפייסבוק. הידד למרוצים המזמנים פגישות משמחות שכאלה. מיכאל, מרינה, איילת ואני מתרגעים, וצופים בהנאה בכנרת ובשחפים החגים מעליה, בעוד חברינו מתחילים לרוץ.
כפר נחום – מימין לשמאל: יעל, מיכאל, מרינה ואיילת
אך אנו לא מתעכבים יתר על המידה, כי קבענו איחוד של שתי הקבוצות וארוחה משותפת בתחנת כלא צלמון. אולם פקק בלתי נסבל בדרך לשם אינו מאפשר לנו להגיע במועד. מוותרים בצער על האיחוד ומחליטים על ארוחה נפרדת – בהררית. מיכאל מוצא אזור יפה עד מאוד, פורש מחצלת ודברי אוכל מוּצאים מהמכונית. הציוד להכנת האוכל אמנם נמצא אצל חברי הקבוצה השנייה, אך מה את נבהלת? יש איילת! את איילת, אשתו של מיכאל, אני מכירה מחדר המורים באוניברסיטת בר-אילן, שכן היא מרצה לתלמוד. היא ציידה את מיכאל בכמות מסחרית של פסטה טבעונית, וכולנו נהנים ממנה ומהללים את איילת. הזמן חולף חיש מהר. למעשה, הזמן החולף במהירות הוא מוטיב חוזר במרוץ הזה, למעט זמן הריצה בחום היום, שדווקא התנהל בעצלתיים, כאילו גם הוא מותש מהחום. זהו – הגיע הזמן לעזוב את המקום היפה הזה, לארוז את הפקלאות ולצאת לסיבוב שני של ריצה.
מנוחה נעימה בהררית
ריצת לילה והג'סטה של יריב – קטע ריצה שני
יום חמישי, שעה 20:21: קטע ראשון של ריצת לילה, איזו התרגשות! 11.5 ק"מ מעראבה/אבטליון להושעיה. מצוידת בפנס ראש, אפוד זוהר ונצנץ אני מתייצבת בתחנת ההחלפה, שבה אני פוגשת את האיש האהוב והנדיר שלי, יריב גלבוע, חמוש באופניו. יריב, שידע שאני חוששת לאבד את דרכי בלילה, התנדב לרכוב לצדי את קטעי הלילה. הוא הגיע באוטובוס לצומת המוביל, ומשם רכב עד תחנת ההחלפה. העובדה שיריב מתלווה אלי מפיחה בי אומץ להתנתק מקבוצת רצים שהתחלנו יחדיו את הריצה ולשעוט קדימה, אף שהעין אינה קולטת רצים נוספים במרחק סביר. הפנס הגדול שהביא יריב התקלקל, וכך קורה שאני מאירה לו את הדרך, ולא להפך. אבל הנוכחות שלו מרגיעה אותי. "כן, כן, רוצי! סבתא שלי הייתה רצה מהר יותר!" "מדרבן" אותי יריב, ומשתף אותי בתובנה שמי שבאמת יכול לומר משפט כזה הוא הנכד של אסתר רוט-שחמורוב. לאחר הריצה בחום היום – כה נעים לרוץ בקרירות הלילה. נכון שבטעות נכנסתי לשתי שלוליות, אבל זה לא פוגע במצב הרוח הטוב. קרקור הצפרדעים מוסיף לאווירה הקסומה, ורק חבל לי שאיני רואה את הנופים, בשל החשכה. אני מגיעה לתחנת ההחלפה בחיוך גדול. "כיף!" אני משיבה לשאלה "איך היה?"
מחכים לי, בעודי רצה בלילה. מימין לשמאל: איילת, ערן, מרינה, דרור, סוניה, ציפי ומיכאל
פנצ'ר
לאחר סיום קטע הריצה השני אני נפרדת בתודה מיריב. הוא אמור להמשיך לרכוב בכביש עד סמוך לקטע הריצה השלישי והאחרון שלי, שם יישן ויתייצב בזמן לרכוב לצדי. כאשר אנו מתפנים מהתחנה אנו פוגשים בו ברמזור עם אופניו. חבריי לקבוצה מתפעלים מהג'סטה שלו. "זה לא שאתם מכירים זמן קצר, והוא צריך להרשים אותך, אתם כבר הרבה זמן יחד". אבל מי שמכיר את יריב כמוני יודע שאין לו צורך להרשים אף אחד. הוא פשוט נענה למצוקה שלי ואולי גם ראה בכך הזדמנות להרפתקה בשבילו. אנו ממשיכים בנסיעה לתחנה הבאה, לאסוף את מרינה, והנה טלפון מיריב. יש לו נקר בגלגל, והוא תקוע במקום חשוך. רק באור יום יוכל לתקן את הנקר, ומשום כך לא יוכל ללוות אותי בתחנה הבאה שלי. אני מרגיעה אותו בכל הקשור אלַי. כעת, לאחר קטע הריצה הקודם, שבו ראיתי עד כמה השבילים מסומנים ובאמת אין כל סיבה שארוץ לאיבוד, כבר איני חוששת לרוץ לבד (טוב, זה לא לגמרי מדויק. חוששת, אבל פחות). אין רע בלי טוב. לפחות יריב לא יצטרך להתעורר בסביבות 3:00 בבוקר ללוות אותי, ויוכל לישון עד אור יום.
מנוחת הלוחמים
כל חברי הקבוצה נהנו מריצת הלילה. לאחר שסיימנו את חלקנו והעברנו את הלפיד (כלומר, צמיד המרוץ) לחצי השני שלנו, הגיע הזמן לפרוש למנוחה בצימר שהזמין לנו מראש ערן, ממש סמוך למקום שבו סיימנו את המקצה – בבית לחם הגלילית. אנו מתפעלים מהבחירה. פוגשים בשמחה את ציפי, ערן ודרור, שעומדים לצאת לדרכם, לאחר שהקפיצו את סוניה לתחנת ההחלפה. הצימר גדול ונעים, ובו שני חדרים (מיכאל זכה לחדר משלו), ואנו מתענגים על המטעמים שהשאירו לנו חברינו, שנחו בו לפנינו. עוגה טבעונית טעימה להפליא ואורז בעלי גפן שהכינה ציפי ופסטה טבעונית מצוינת שהכין דרור. כמה מרענן לחלוץ את נעלי ריצת השטח, להתקלח וללבוש בגדים נקיים. אי-אפשר לדבר על שינה של ממש. הרי לאחר המקלחות והאוכל נותרו רק כשעתיים להתארגן ולצאת לדרך, ומתוכן לפחות שעה לא הצלחתי להירדם. אך די בכך כדי להטעין את המצברים ולקום רעננים. זה כוחו של האדרנלין.
מנוחת הלוחמות, בעוד סוניה רצה
היקום מתעורר ואני רצה בתוכו
קטע ריצה שלישי ואחרון שלי – יום שישי, 4:20 בבוקר. 10 ק"מ, מקיבוץ הזורע לקישון. עדיין ריצת לילה עם כל הציוד. חשוך, ויריב אינו לצדי. אבל הפעם, בניגוד לשני קטעי הריצה האחרים, כל הזמן ראיתי רצים במרחק מה ממני, או למצער ראיתי אורות אדומים מהבהבים באפלה והיה בכך כדי להרגיע. זאת למרות שבאמת, עם הסימון התכוף והמדויק אין סיבה ללכת לאיבוד. אני רצה בהנאה, והפעם נכנסת רק לשלולית אחת (בכל זאת שיפור) בעודי מקשיבה לקולות הטבע המתעורר לחיים. מלבד קרקורן הקסום של הצפרדעים אני מופתעת לשמוע ציוץ ציפורים, אף שעדיין חשוך לגמרי. "כמה מענג ומשחרר לרוץ בלילה בחיק הטבע. זה בדיוק סוג המרוצים שעלי לחפש" גומלת החלטה בלבי. ובלבד, כמובן, שאין צורך ביכולות ניווט ואין חשש ללכת לאיבוד. מה? זהו? כל כך מהר נגמר המקטע? הנה תחנת ההחלפה. למרות השמחה שהשלמתי את חלקי במרוץ, חבל לי ש… זהו, העברתי את הצמיד למרינה ונגמרה הריצה בשבילי. דווקא נחמד לרוץ עוד ועוד בתנאים אידאליים כאלה.
הדרן לתפארת – לרוץ "בהתנדבות" עם איילת
מאחר שריצות הלילה השאירו בי טעם של עוד, החלטתי ללוות את איילת בקטע המסיים של המרוץ, מכפר החורש לתמרת. בעודנו ממתינות למיכאל, שקיבל עליו לרוץ את הקטע הקשה ביותר במרוץ, שמחתי להכיר את אמיר סנדץ', מרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, אף הוא רץ למרחקים ארוכים (עד כה שלושה מרתונים). הוא זיהה אותי מהבלוג. אני חייבת להודות שנחמד מאוד לגלות שיש לי קוראים סמויים, ועוד מהאוניברסיטה שבה אני מלמדת. הנה הגיע מיכאל שמח ומחויך למרות העלייה הארוכה והקשה שהיה עליו לצלוח בסיום. הצמיד עובר לאיילת ואנו יוצאות לדרך. 8.75 ק"מ שבתחילתם עלייה אך רובם בירידה. איילת, תושבת ראש העין, אינה מתרגשת מעליות ואינה מאטה את הקצב לכבודן. בוקר, עדיין לא חם, והנוף מרהיב ביופיו, כאילו רצנו בשוויץ. אני שמחה בגיוון הזה, שהרי בריצות הלילה, שהיה להן הקסם האפל שלהן, לא יכולתי לראות את הנוף סביבי, והנה כעת הכול פרוש לעיניי ובהיר. חורשות ויערות יפים, פרות גועות ותוהות עלינו לאורך המסלול, פרחיו הכחולים של העולש מנקדים את הדרך. כמה יפה העולם! וכמה נעים לרוץ בחברותא ולהתפעל ביחד מהנוף. הייתה זו ריצת הסיום עם איילת שזיכתה אותי ברגעים של תחושת חופש בלא גבולות ושמחה טהורה שלצדה תובנה: אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הוא לרוץ בחיק הטבע! לקראת סיום פוגשים אותנו ששת חברי הקבוצה האחרים, וכולנו מלווים בצוותא בריצה את איילת לנקודת הסיום. סיימנו!
רצים ביחד לקו הסיום
ארגון למופת אך תחינה טבעונית
אין ספק שמרוץ הר לעמק הוא מרוץ מושקע ומאורגן לעילא ולעילא. כאן המקום להרגיע את כל מי שחושש מהצורך לנווט: החשש מיותר, משום שהמסלול, כאמור, מסומן באופן שאפילו אני לא החמצתי את הסימנים. בסיום המרוץ חיכה לרצים מתחם גדול שכלל גם כיבוד עשיר. ובכל זאת, אני מסיימת בתחינה טבעונית (או אם תרצו – טחינה טבעונית) למארגני מרוצים באשר הם – בשנים האחרונות הולכים ומתרבים הטבעונים, ובכלל זה הרצים הטבעונים, ונראה שהמגמה הזו בעלייה מתמדת. נעריך מאוד אם תתחשבו גם בנו, ובמקום גבינה ומוצרי חלב תספקו לנו חומוס, טחינה או אבוקדו.
אפשר גם אחרת: ארוחה טבעונית
והאם כבר הזכרתי ש… ניצחנו?
המרוץ הסתיים והמטרה שהצבתי לי, לסיים אותו בחיוך, בתחושת חיבה ורֵעות כלפי חברי הקבוצה, ובלי שתתגלענה מריבות בינינו – הושגה בגדול. הכול זרם על מי מנוחות ובנעימים, חשנו נוח זה בחברת זה, וכל אחד מהחברים תרם תרומה משמעותית לחוויה המשותפת. וזהו לדידי הניצחון האמתי במרוץ הנפלא הזה. אז הוא שאמרתי: ניצחנו!
ניצחנו!
29.4.2013
יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
