גם בשבוע התאוששות, הריצה יכולה לספק רגע של חסד שמשיק לסוגיות מוסרית
מאת:יעל שמש
מאומה לא רמז לי שריצת הבוקר תסתיים בכתיבת עוד רשימה. "סתם יום של חול". יתרה מזאת, אני בשבוע התאוששות, של הפחתת עומסים. בתכנית שמחבר לי רן שילון, כל שבוע רביעי הוא שבוע התאוששות, כך שלא צפויה השבוע כל ריצה הרואית ומאתגרת. בתכנית להיום נרשמה לי ריצה קלה בת 40-50 דקות. כהרגלי, אני מתייחסת לתכנית לפי המקסימום שנרשם בה, ואופציית המינימום אינה קיימת כלל. לוּ הייתי בקורס טיס, אולי היו מעיפים אותי בשל עודף מוטיבציה.
התלבטתי אם לצאת לרוץ בשעה קרירה ונעימה כמו שש בבוקר, או בשעה מאוחרת יחסית, כמו עשר, כדי להרגיל את גופי ואת נפשי לריצה בחום ובשמש. בסופו של דבר החלטתי שהיום אנהג בעצמי בעדינות, ואצא לריצה מהנה ולא מענה, ב-7:10.
אז אולי בכל זאת לא יעיפו אותי מקורס הטיס? הנה, עשיתי לעצמי הנחה!
לפני הריצה עשיתי כמה תרגילי חימום מול דליה מזור ויואב לימור בתכנית הבוקר "יום חדש". בסבר פנים רציני הם התייחסו לענייני השעה העגומים והמטרידים. בין השאר הם דנו בסוגיית הפליטים/המסתננים/מהגרי העבודה הזרים ובמתח שבינם ובין תושבי דרום תל-אביב. הסוגיה הזאת צפה בעקבות אונס הנערה שהותקפה בידי מסתננים מאריתריאה. "צריך לאפשר להם לעבוד", אומר מומחה א'. "צריך לסלק אותם מהארץ", משיב מומחה ב'.
לא בפעם הראשונה אני חשה שהאזנה לחדשות או קריאת עיתונים ובהם בשורות קשות אינה מטיבה אתי. המועקה שאני חשה בעקבות כך משתכנת בתוכי ואינה ממהרת להיפרד. אשר לשאלת הזרים, המצב חמור אף יותר: קשה לי עם זה שקשה לי לגבש עמדה בנוגע לסוגיית הפליטים והמסתננים מסודן ומאריתריאה. רגש הפחד ורגש החמלה מתחרים זה בזה. רגש החמלה חצוי אף הוא, שהרי לצד חמלה כלפי הפליטים יש בי חמלה כלפי הקורבנות של מעשי האלימות שבוצעו בידי מקצת הפליטים והמסתננים. אז מה עמדתי בעניין זה? והרי זו סוגיה מוסרית נכבדה וראוי שאגבש דעה בנוגע אליה. אך המציאות קשה ומורכבת. אני מחליטה שהגיע הזמן לכבות את הטלוויזיה ולצאת לרוץ, כדי לסלק את המועקה הזו מתוכי.
מביתי בקריית אונו אני רצה כמה דקות עד שאני מגיעה לפארק בגני תקווה. התכוונתי להמשיך מהפארק ישר, בדרך העפר המובילה לגת רימון, ואחר כך לכפר מעש. לא מזמן גיליתי את המסלול הזה, והוא התחבב עלי. אבל כאשר אני מתכוונת להמשיך בדרך העפר אני מבחינה ברכב העובר בה ומעלה ענני אבק, ואני מעדיפה לחזור על עקבותיי, לרוץ בפארק סיבוב נוסף, להמתין שישקע האבק ורק אז להמשיך לכיוון גת רימון וכפר מעש.
בזכות השתלשלות העניינים הזו זכיתי ברגעים של חסד, משום שכאשר שבתי על עקבותיי נגלו לעיניי שני כלבים ושתי נשים. כלב אחד קשור ברצועה המחוברת לידה של האישה שהוא שייך לה (או שהיא שייכת לו) ואילו השני משוחרר. שני הכלבים עמדו זה מול זה, פני האחד נוגעות בפני חברו, ושניהם כשכשו בזנבותיהם בעליצות מטורפת, כאילו אמרו זה לזה: "אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך!", "אתה הדבר הכי נפלא שקרה לי היום!" ו"תודה שהפכת את יומי למושלם!" האם הכירו זה את זה מביקורים קודמים שלהם בפארק או שהיו זרים לגמרי זה לזה עד לרגע הפגישה היום? אין לי מושג, אך העובדה שלא ראיתי שהנשים שהכלבים היו שייכים להן החליפו ביניהן חיוך או ניד ראש מחזקת את ההשערה השנייה.
ברור לי שהכלבים הללו שמחו באמת זה בזה, ונתנו לכך ביטוי גופני נמרץ ועליז במיוחד. כמה אופטימיות הייתה במפגש הזה! יכולתי לדמיין את הזנבות שלהם מחייכים. חיוך גדול התפשט בתוכי, מלוּוה בתפילה פנימית שיבוא יום ונדע גם אנחנו לשמוח שמחה אמתית וכנה זה בזה, להתייחס לכל אחד כאל חבר פוטנציאלי, לראות את המיוחד והנפלא שבכל אחד מאתנו, גם אם מדובר במישהו שעד לפני זמן קצר היה בעבורנו זר ומוזר.
4.6.2012
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
