ביום ראשון זה יקרה. קבוצת ספורטאים ישראליים תשתתף במרוץ המשוגע- טאף מאדר. דורון פרילוק שיתף אותנו בחוויה שלקראת עם סדרת כתבות וזו האחרונה לפני התחרות. "לפעמים צריך פשוט לקפוץ למים". על פניו, משפט סביר, נפוץ מאוד, כזה שאנשים משתמשים בו כדי להגיד שהדרך הכי טובה ללמוד היא דרך התנסות
מאת:דורון פרילוק
• פרק א' – כאן
• פרק ב' – כאן
• פרק ג' – כאן
מעניין כמה פופולרי היה המשפט הזה אם כל מי שזורק אותו לאוויר היה יודע שהמים שעליו הוא מדבר נמצאים בקונטיינר ענק, מלא בגושי קרח ענקיים, כשבחוץ טמפרטורה שנושקת לאפס מעלות. "חוקן ארקטי"(Arctic Enema), הוא השם המזמין שנתנו מארגני הטאף מאדר למכשול מי הקרח (להלן: "האויב העיקש ביותר שהביצים שלך יפגשו בשנה הקרובה"), מכשול שבו מצופה ממך לקפוץ לתוך המים הקפואים, להתעלם ממצב השיתוק שהגוף שלך ייכנס אליו תוך רבע שנייה (דרכו היצירתית לומר שמעכשיו אתם ברוגז), לצלול מתחת לפלטות העץ הקשורות בחלק העליון של הקונטיינר ולקוות שכשתוציא את הראש חזרה לאוויר הקריר, יתמזל מזלך ולא תחטוף היפותרמיה. יש הרבה שאלות שאפשר לשאול לגבי המכשול הזה. למשל: למה שאדם נורמלי יבחר, בשיקול דעתו האישי וללא כל איום מתון מצד אף גורם עוין, לעשות דבר כזה לעצמו? התשובה לכך, כפי שכנראה הבנתם מהפוסטים הקודמים, היא שהאדם הזה כבר קפץ דרך חוטי חשמל, רץ דרך עשן מדורה ועשה כברת דרך לא קצרה בכלל במהלך התפלשות בבוץ. לא בטוח שהמילה "נורמלי" היא המתאימה ביותר לתיאור שלו.
בזמן שאתם קוראים את השורות הללו, חברי המשלחת הציונית הראשונה של "טאף מאדר" עושים הכנות אחרונות לקראת הנסיעה לעיר מנצ'סטר, המרוחקת כשעה נסיעה ממקום התחרות שבצפון מערב אנגליה. רגע לפני שסיימנו לארוז, קיבלנו כולנו מייל מהמארגנים, שבו, מלבד הפרטים הטכניים על הוראות ההגעה ושעת הזינוק, היה גם טופס רפואי הכולל סעיף מלבב בשם Death Waiver. "אני מקבל ומבין שחלק מהסיכונים יכולים להוביל לפציעות אשר עלולות להיות קלות, בינוניות וקשות…", נאמר בחלק הזה שעליו היינו אמורים לחתום בראשי תיבות, לפני הסבר מפורט יותר על פירוט הפציעות, החבלות והנכויות שעלולות להיגרם במהלך המסלול וכתוצאה ממנו. נוסח מלחיץ? כנראה שכן, אבל הרבה פחות למי שחתם עליו אחרי ארבעה חודשים של הכנה.
מעגלות לחיות רעות
כמי שליווה את הנבחרת בהכנה הזו, אני יכול לומר שחבלות ונכויות הן ממש לא חלק מהתכנית, ושהדאגה העיקרית שלי היא שיישאר מספיק זמן לשופינג כדי שבנות המשלחת לא ישגעו לי את השכל כל הדרך חזרה לישראל. לגבי האירוע עצמו, עד כמה שניתן בהתחשב בסיטואציה, אני הכי רגוע שיכול להיות ומשוכנע שאנחנו נצא ונחזור בחתיכה מאושרת אחת. הביטחון הזה הוא תוצאה של מאות שעות עבודה משותפת ואימונים שמתחילים עוד לפני שהשמש זורחת, אבל לא פחות מכך, גם של שעות רבות נוספות שבילינו יחד בזמן מנוחה, בקבלות שבת ובארוחות, בשיווק המשלחת ובגיוס תרומות לבית מייקל לווין לחיילים בודדים.
התקופה המדהימה הזו הפכה את חברי המשלחת מקבוצה של עגלות למחצה שמתקשות לסיים ריצה של חצי שעה, לנבחרת של ממש עם רוח ונחישות שלא נופלות מאלו של ספורטאים מקצועיים. לא מאמינים? תרימו טלפון לפאלון ווקסלר, עולה חדשה מארצות הברית שלפני חודשים ספורים הייתה על סף עילפון אחרי ריצת אלפיים, והשבוע סיפרה למשפחה שלה בפלורידה איך היא קמה בארבע בבוקר כדי לרוץ איתי חצי מרתון(!). זה לא היה קורה אם לא היה לה מנוע טורבו בדמות חמישה חברים תומכים ומחזקים שלא ייתנו לה לוותר. אם תרצו, זה הסיפור האמיתי של התחרות המופלאה שנקראת טאף מאדר.
פרפרים וגאווה
כשדמיינתי את המשלחת הזו, לפני כמה חודשים שנראים היום כמו חצי נצח, לא יכולתי להאמין בשום תרחיש כמה רחוק נגיע וכמה גדולים יהיו ההישגים שלנו. לא האמנתי ששישה אנשים יכולים לעשות התקדמות כל כך גדולה במישור הספורטיבי. ההרגשה של "רגע לפני" תחרויות היא תמיד מעורבת. הרגשה מתוחה, עצבנית אשר טעונה בפחד ובחששות מחד ומאידך פרפרים בבטן והתרגשות לקראת הבאות. זו כמובן ההרגשה שהכרתי עד כה. בשבוע האחרון ליוותה אותי הרגשה מסוג אחר. גאווה. לא האמנתי שנצליח לגייס דרך האירוע למעלה מ-5,000 ₪ לחיילים בודדים (ואתם עדיין מוזמנים להצטרף ולסייע). לא האמנתי שנזכה לחבור לנותני חסות מדהימים כמו חברת Wix.com ומותג הספורט Under Armour וליהנות משיתוף פעולה פורה כל כך מהאנשים הנדירים במועדון קרוספיט תל אביב, שעמדו מאחורינו ונתנו מגרש ביתי של ממש לאימונים ולהכנות.
קלישאתי ככל שזה יישמע, אני מרגיש שעוד לפני שהזענו מבהלה לפני קו הזינוק, עוד לפני שהתלכלכנו מהבוץ והעשן ועוד לפני ששתינו את בירת האושר של קו הסיום, משפחת "טאף מאדר" הישראלית הראשונה היא כבר הצלחה משגשגת, שנתנה לי רגעי גאווה נדירים, הגשימה את החזון שלנו לעשות טוב לאחרים ועל הדרך, סייעה לנו להקים קבוצה מופלאה שתמשיך ללוות אותנו הרבה אחרי שנחזור ממנצ'סטר. עכשיו, כל מה שנשאר, תרתי משמע, הוא לקפוץ למים.
Hoorah!
11.11.2012
דורון פרילוק (28), רץ תחרותי מעל לעשור, אולטרה-מרתוניסט וקרוספיטר מושבע. בזמנו הפנוי משלים תואר שני במנהע"ס וייעוץ ארגוני.
