כשהיא משלמת מחיר של עיפות ומערכת חיסונית ששכחה את שמה בכל זאת סיימה יעל גורלי את חצי המרתון בבית שאן והצליחה להתמודד עם אחת מ- 3% של הריצות שלה אותן היא לא תזכור כשיא ההנאה. את ההתנצלות, על שהיא אוהבת לעשות מה שאינו הנאה טהורה, היא שומרת להורים
מאת:יעל גורלי
כבר חודשיים שאני דופקת את הראש בקיר, וזה כואב. לפני שלושה חודשים הגשמתי חלום (בפעם השלישית, אבל עדיין חלום) וטסתי לסין לחודש של אימוני קונג פו. הגעתי לאימון יתר, ומאז אני משלמת את המחיר. האם יכולתי למנוע את זה? לא חושבת. זאת הפעם השלישית, ובאתי הרבה יותר מוכנה, פיזית, מנטלית ועם שייק חלבונים. אפילו היה לי קל יחסית לפעמים הקודמות. ובכל זאת. אם היו אומרים לי שזה המחיר מראש, עדיין הייתי קונה. ובכל זאת – כואב לי ששילמתי.
מה המחיר? לא מאד יקר. אני ממשיכה להתאמן ולרוץ, אבל לא מצליחה לרוץ מהר והמערכת החיסונית שלי שכחה איך קוראים לה אז בהזדמנות זו, אני אזכיר לה, "חיסונית" ובעברית זה אומר שאני לא אמורה לאמץ כל וירוס חסר בית שפוגשים בפינה, לתשומת ליבך. סבלנות, סבלנות וחזרה הדרגתית, אבל הדרך חזרה עדיין חסומה. יש שם קיר ונמאס לי לנסות לשבור אותו. מהצד השני נמצאים לא רק הקצבים של פעם, אלא גם האמונה בעצמי.
זאת האמונה שנבנתה בתשע שנים של ריצה עם פציעה אחת קלה, ועכשיו מה? עכשיו מה שיש לי זה האמונה בכך שבלי לשים לב הפרפקציוניזם בספורט יכול להביא אותי לכישלון הכי גדול. חשוב מאד לדעת, אבל לא עושה פלאים לביטחון העצמי.
אני עדיין מאמינה שהקיר הזה יתפורר, אבל לא בטוחה שיש הרבה שאני יכולה לעשות כדי לזרז את זה. בינתיים אני לוקחת צעד אחורה, לא מפסיקה לרוץ אבל מפחיתה. לא בהכרח כי אני חושבת שזה הדבר הנכון, אלא פשוט כי כבר נמאס לי מהמאבק הזה. נמאס לי לסיים כל ריצה ב"אבל קודם הייתי יכולה…"
יעל ועידו
צילום: הראל זילברמן
בית שאן היה אמור להיות הצ'ופר האחרון לפני שאני מרפה, או אולי הניסיון האחרון לבטל את הנסיגה הזאת. הוא התחיל מצויין – נוף יפה, כביש רחב ומפנק, מזג אוויר לא רע וקצב כייפי. בזכות עידו, שהיה אחראי על הקצב, יכולתי להתמסר לנופים, לרוח, לחוויה. לא הייתי צריכה לחשוב על נשימות או צעדים אלא רק לעשות מה שהוא עושה (שוב תודה!!!). אחרי 5 ק"מ בערך הבנתי שגם "לעשות מה שהוא עושה" הולך להיות קשה. בכל זאת החזקתי עד סוף העלייה, ואז נשברתי. אני לא יודעת מה זה "קיר" ואני לא חושבת שאמורים לפגוש אותו אחרי 16 ק"מ, אני יודעת שרציתי נורא לעבור להליכה, ישיבה או, הכי טוב, שינה.
התוכנית המקורית קרסה אז ניסיתי למצוא תוכנית ב'. האפשרות הכי קורצת היתה, כאמור, לעבור להליכה, אבל אם אתחיל ללכת האם אצליח לרוץ שוב? לצאת עכשיו להליכה של 5 ק"מ ולסיים את המסלול עוד שעה… אפשרות שנייה- להגיע לתחנת מים ופשוט להפסיק, לחכות לאיזה רכב שיקפיץ אותי לסיום. לא, זה יהיה תבוסתני וייקח שעות. אפשרות שלישית- הייתה לתפוס את עידו, הנה הוא שם מקדימה… לא, זה לא יעבוד. אפשרות רביעית – להוריד קצב ולהנות מהריצה, מהנופים, מהחוויה. נשמע טוב אבל לא הצלחתי ליישם. כך שנשארה לי רק ברירה אחת – לאסוף את עצמי, להגיד הרבה פעמים "את יכולה" ו"זה עוד מעט נגמר" ולרוץ הכי מהר שאפשר. כי ככל שרצים יותר מהר ככה זה נגמר יותר מהר.
אז – כן, סבלתי. אי אפשר לייפות את זה ולהגיד ש"סך הכל נהניתי". סך הכל מאד נהניתי, אבל זה לא קשור. יכולתי לצאת לרוץ ורק להנות, בלי לסבול. ידעתי מראש שסביר מאד שאסבול. בעצם באתי גם בשביל זה. הסבל במרוצים הוא ידוע ותחום. עוד 5 ק"מ, שהם במקרה הכי גרוע 35 דקות, הוא ייגמר. בכך יש לו ייתרון עצום על רגעי הסבל שיש בחיים, שלא יודעים מתי יבואו ומתי יסתיימו. לכן אחת הסיבות מבחינתי לעשות מרוצים היא להרגיש שליטה על הסבל, פריביליגיה ששמורה למי שמביא אותו על עצמו.
הטור הזה נגמר בטון שעלול ממש להפחיד את אמא שלי (ועוד כמה הורים מאמצים). עמכם הסליחה. ילדתכם אינה פיית הנאות מושלמת, גם אם 97% מהריצות שלה מוגדרות "פשוט כיף". כולם מביאים על עצמם סבל מידי פעם. אני, עבורי, מצאתי את הסיבה.
