את הקריירה שלי בישראמן התחלתי השנה, את סיפורי הגבורה על מסלול ישראמן אמיתי שמעתי מחברים אבל גם אני למרות הביטול ואולי דווקא בגללו מרגישה חלק מהמשפחה הזאת והשנה הזאת מבחינתי היא הפתיחה לעוד המון שנות ישראמן חזקות.
הרומן שלי עם הטריאתלון התחיל בדיוק לפני שנה כשהקורונה הגיע לבקר אותנו בארץ סגרתי עסק של הפקת אירועים, פירקתי משרד עם עשרה עובדים והרגשתי שהעולם סוגר עליי. וכמו בחמשת שלבי האבל השלב האחרון היה להרים ראש ולהבין מה עושים מכאן.
משם הכל היסטוריה, טריאתלון התאהבות סוערת באופניים ומטרה ראשונה: חצי איש ברזל.
אני לא מבינה את המשמעויות אבל יודעת שיש "ישראמן" בינואר וזאת התחרות שאני רוצה לעשות. במגרש הביתי, בנוף מדברי שאני כל כך אוהבת ומבחינתי אני באה לסיים לא משנה לי זמנים, ייקח גם תשע שעות.
אני רוצה לעשות את זה
בשביל לצלוח את המטרה הזאת שאלתי את עצמי מה הפעולות שעליי לעשות על מנת להשיג את המטרה בין היתר בחירת מאמן שהתבררה כמאוד מוצלחת (תום מרמרלי) חברים תומכים קבוצה טובה ויאללה ברעל על המטרה.
אני לא יודעת לטפס, העליה של "בני ציון" נראית לי בלתי אפשרית, אני רוכבת טכנית נורא ואני בעיקר מאוד ירוקה בכל מה שקשור לעולם הזה, אבל תום מציב יעד חדש, את עושה את הישראמן בפחות משבע וחצי שעות.
אני לא שוחה, כבר אמרתי שאני רוכבת פחות מבינוני ואני רצה טוב וזה החלק היחיד שיש לי בו ניסיון ויאללה מלחמה מתחילים להתאמן. כל תקופת האימונים מלאה בחוסר וודאות, בריכות שנסגרות לימוד שחיה שהפך להיות בלתי אפשרי אימונים ללא קבוצה משמעת עצמית מברזל כדי לעמוד בתוכנית וקושי מנטלי עיקרי שמרחף: למה אני מתאמנת, גם כך לא תהיה תחרות.
אבל האמונה שהוציאה אותי מהמיטה אחרי שסגרתי את העסק השאירה אותי להאמין בתחרות הזאת על החיים ועל הספורט.
האימונים לתחרות היו כל כך חווייתיים, השיפור המטורף שחוויתי לאורך תקופת האימונים גרמו לי להבין שגם אם תהיה תחרות וגם אם לא. הדרך היא מופלאה (ולא פחות חשובה).
ואיש ברזל זאת דרך חיים ששום קורונה או החלטת ממשלה הזויה כזאת את אחרת תשבור אותי.
חייבת לומר כי בביטול הראשון לא הייתי מופתעת ולקראת הביטול השני שהיה נראה עד הרגע האחרון שלא יקרה נשבעתי לעצמי שאני את הישראמן הזה עושה עם או בלי קו סיום.
אז עשיתי את זה. ישראמן אלטרנטיבי, והתחושות היו מעורבות כי מצד אחד הייתה אווירה מהממת, ורוח ספורטיבית אמיתית של אנשים שלא מוותרים.
ישראמנים בנשמה שעם קו סיום או בלי מתייצבים על המסלול ונלחמים עליו.
ומצד שני בהיעדר השטיח הכחול המפורסם, רגע הזינוק קהל המעודדים והמדליה של הסוף עשו מן תחושת חמוץ מתוק שרק התקופה הזאת לימדה אותנו מהי.
אבל מה שחשוב זה אני את עצמי ניצחתי, או יותר נכון את השעון 🙂
סיימתי בתחזית טובה מהרבה מהתכנון המקורי (07:11) והרגשתי שאני שורפת את המסלול ברכיבה מצויינת שלקחה 4:02 שעות וסוגרת מעגל לעונה הכל כך טובה ומשפרת שהייתה לי.
הפכתי לאדם אחר בשנה הזאת ואני חייבת את זה לקורנה ביג טיים אבל אם צריכה לבחור באטם ליין אחד לכל התקופה הזאת אז אני רוצה לצעוק לעצמי ולעולם: להציב מטרות, לבחור את האנשים הנכונים לעשות את זה איתם, להיצמד לתוכנית, לשמור על גמישות מחשבתית ובעיקר להיות שלמים עם המטרה ולהנות מהדרך במקסימום.
זאת התורה שלי על רגל אחת ואיתה אני מוכנה לרוץ אלפי קילומטרים קדימה ולעוד המון 'ישראמנים' אמיתיים קו סיום ואולי גם לחלום על פודיום מתישהו. אולי.
