מאת:מאיה יפעת
"מונקו? השתגעת? יש שם הרים נורא גבוהים".
"מונקו,אה? תתחילו לטפס…"
אז כנראה שלא השתגענו, אבל כן טיפסנו. הרבה. אף עליה לא קופחה (ויש שזכו לביקורים חוזרים ונשנים) מאז ש"חבורת מונקו" ואיתה רבים מאנשי קבוצת אנדיור, שמה לה למטרה לכבוש את הנסיכות הזעירה שלחופי הרביירה – ואת ההרים המקיפים אותה.
שבועות ארוכים עברו על כולנו בהשכמות מוקדמות, ארוחות מדודות, אימוני עליות ו"תפירת" בריכות, בסופם נחתנו במונקו על אנשינו ואופנינו. המקומיים דאגו למרק ולהבריק את היאכטות והפרארי לכבוד הגעתם של כ 1000 טריאתלט וטריאתלטית שבחרו לקחת חלק בתחרות בשנתה הראשונה.
הארגון למופת, כיאה לחברת Triangle האחראית בין היתר לאיירונמן אוסטריה וניס. לאחר תהליך רישום מהיר אנחנו מתהדרים בצמיד כתום (שום קשר לישראל) עם הכיתוב המחייב " Athlete" ,ומעבירים את הימים שנותרו עד לתחרות בבדיקת מי הים (צלולים וקרירים), מסלול האופניים (יפהפה-אך-מאיים, ועוד ידובר בו רבות), ונסיונות למלא אחר הוראות המאמנים שקבעו "לנוח, לאכול, לשתות ולא להסתובב בשמש".
בערב שלפני התחרות המתח עולה. כבר לא מעבירים את הזמן במנוחה ואימונים קלים, הגיעה השעה להתכונן לדבר האמיתי. הציוד להחלפות נפרס, נבדק (תודה אבי!) ונארז בשקיות שקיבלנו, ולבסוף אנחנו נפרדים מהשקיות ומהאופניים, שנשארים לנוח בBike Park המסודר לעילא ולעילא, לפי מספרי המתחרה. כעת לא נותר מה לעשות מלבד לאכול, לנסות לישון ולחכות.
בוקר התחרות מקבל את פנינו במזג אויר סביר וקצת מעונן. כולנו מקוים שכך יראה כל היום, ושהגשם שהובטח יואיל בטובו לחכות עד שנסיים את התחרות. הזמן חולף במהרה, כיון שאין הרבה הכנות: מסירת שקית ה"בגדים לאחרי", השתחלות לחליפת השחיה, בקרת איכות אחרונה למשקפת – ואנחנו בתור ל"מכלאת" הזינוק. חיבוקים ואיחולי הצלחה אחרונים, וככה פתאום נשמע הצופר והתחרות מתחילה רשמית. המוני מתחרים עטויי חליפות שחורות וכובעים אדומים ולבנים עושים דרכם אל שחיית שתי הקפות בנות 950 מטרים האחת, ואחריהן התמודדות עם רכיבת 90 קילומטרים וריצת חצי מרתון.
תוך השתלבות בתנועת המתחרים לכיון המים אני מפנימה את העובדה שזהו זה. זינקנו. אחרי חודשים של הכנות והתעסקות יומיומית בתחרות אני באמת כאן, מאומנת ומוכנה, ונותר לי רק לבצע. אני מרכזת את האנרגיות במשימה המיידית שלפניי: השתלטות על טריטוריה ימית קטנה בתוך ההמון והשלמת קטע השחיה. המחשבות המטרידות (איך אעסיק את עצמי כל כך הרבה שעות? על מה אחשוב? רק שלא תהיה לי תקלה באופניים…יהיה לי בכלל כוח לרוץ? האם כל העליות שראינו יום קודם באמת קטנות עליי?) נדחות בינתיים. יהיה לי מספיק זמן להתעסק בהן כשאהיה על האופניים.
השחיה נעימה ועוברת ללא תקלות. לא מורגשת צפיפות מיוחדת ולשמחתי לא נצפו במים "מכונות כביסה" אנושיות, למרות כמות המתחרים המכובדת. לעומת זאת, כן נצפו באזור הקרקעית כמה צוללנים! אז צוללנים יקרים, אם אתם קוראים שורות אלה, Thumbs Up גם לכם.
בסיום קטע השחיה מחכה לנו ריצה קצרצרה לעבר שטח ההחלפה, המורכב משני אוהלים גדולים להחלפת בגדים ושורה של מתקנים המחזיקים את השקיות – שתיים לכל משתתף. שיטה זו אינה מוכרת למי שזו לו התחרות הראשונה בחו"ל, אך חששותיי מתבדים בצאתי מהמים. המוני מתנדבים עוזרים לכולנו למצוא את השקית הנכונה, להוריד חליפת שחיה, להוציא ציוד ולהתכונן לרכיבה. הם גם דואגים להחזיר את השקיות למקומן בעוד המתחרים כבר בדרכם לקחת את האופניים.
מסלול הרכיבה הוא הסיפור האמיתי של התחרות. גובה טיפוס מצטבר של כ 2000 מ' על פני 90 קילומטרים של כבישים מפותלים וצרים העוברים בתוך עיירות, מעל הרים, בתוך מנהרות ודרך כפרים ציוריים. העליות ארוכות ותלולות, והירידות — עוד יותר. המעוקלות שביניהן מהוות אתגר מענין המשלב הורדת מהירות וסיבוב האופניים במעגל רחב, תוך המנעות מהחלקה על הכביש או נפילה לתהום הפעורה מצידו השני.
המסלול מתחיל בטיפוס מתון ותמים למראה. הכביש מתפתל ועולה לעבר העיירות שמעל מונקו, וככל שעולים גבוה יותר נפרש הנוף במלוא הדרו: ים תכול אינסופי, לחופו בתי העיר ומעליו הרים מכוסי יערות ומנוקדים בבתים קטנים ובהירים. הפניות מסומנות היטב, ושוטרים ומתנדבים עומדים בכל סיבוב ומכוונים גם את המתחרים וגם את התנועה.
הצצה בשעון מגלה שאני מדוושת מעל 40 דקות, וטרם פגשתי את השלט הראשון, זה שאמור להודיע לי: 10 down, 80 to go. בקצב הזה אין הרבה סיכוי שאגיע בחזרה לשטח ההחלפה באור יום.
"זאת העליה הארוכה ביותר", אני מנחמת את עצמי. "עוד מעט יש ירידות, ואחריהן הקילומטרים יתחילו לרוץ".
המנטרה הזאת עובדת, ובמהרה אני חולפת על פני השלט המודיע שנותרו 80 ק"מ לסיום, וקצת אחריו שלט ה"סכין מזלג" המבשר על תחנת האוכל/שתיה הראשונה. מספר שולחנות עומדים בצד הכביש ולידם אנשי המשקאות המכריזים בקול על מרכולתם: בקבוקי מים, משקה איזוטוני ("אנרג'י", במילרע, בפי המקומיים), ובקבוקים עם קולה. אחריהם עומדים אנשי האוכל ומחלקים ג'לים, פיסות פאוור-בר ובננות חתוכות. בשלב זה אני מוותרת על האוכל המוצע לי (תודה, הבאתי מהבית), מצטיידת במים וממשיכה.
רוב הרוכבים שסביבי במצב רוח מרומם ומנצלים את ההפוגות בטיפוס כדי לקשור שיחה קצרה, שבדרך כלל נקטעת בהגיענו לחלק תלול בעליה, או לאחת הירידות. אני משתלבת בין כמה רוכבים, ביניהם שני מתחרים מאנגליה ששמחו והתפעלו לשמוע שאני מישראל. חבורה קולנית ועליזה של מתחרים מקבוצת טריאתלון מקומית חולפת על פנינו בקלילות באחת העליות. זה כנראה מגרש האימונים הביתי, הנס-הרים שלהם.
שעתיים לתוך הרכיבה, והיא הופכת לשגרה: לטפס בעליות בקצב קבוע, לסיים את הירידות בשלום, לעצור לרגע בתחנת האוכל, לחייך למראה עוד שלט המקרב אותי לסיום. בנקודת חצי המרחק האנגלים ואני עדיין רוכבים יחד. לפעמים מפטפטים, לפעמים שוקעים איש איש במחשבותיו. שלי עוברות מקיצוניות אחת לשניה במהירות שיא. אחת הירידות הוציאה ממני (וגם מאחרים, מסתבר) צעקות של אושר, בעוד בחלקים אחרים של המסלול נטיתי להסכים עם מוקירי זכרי בארץ, שבזמן האימונים לתחרות פקפקו בשפיותי.
קצת אחרי תחנת האוכל האחרונה אני נשברת ופורצת בבכי. הסיבה אינה ברורה. מחשבה על ריצת חצי מרתון המחכה לי? המתנדבים שעודדו אותי ש"אין עוד הרבה", אבל להם לא מחכה הריצה? ואולי זו פשוט הקלה, כיון שכמעט כמעט סיימתי את הרכיבה, ואופניי, על צמיגיהם ופנימיותיהם, לא איכזבוני. אני בוחרת באפשרות ג' ומתעשתת במהירות (בכל זאת, זה מפריע לנשימה).
חלפו כמעט 4.5 שעות מאז עליתי על האופניים, וסיום קטע הרכיבה מתקרב. אנחנו כובשים עוד עליה אחרונה וקשה במיוחד, ואחריה יורדים בחזרה למונקו באותו כביש דרכו טיפסנו בבוקר. שוב הנוף המדהים – עכשיו כבר פחות מרגש. אותם שוטרים שמכוונים, יותר תנועת מכוניות משאנו רגילים לראות בתחרויות בארץ, אבל כל זה לא משנה, כי שטח ההחלפה כבר כאן.
את האופניים מחנים בצורה מסודרת לפי סדר ההגעה מהרכיבה, ורצים לקחת את שקית ההחלפה השניה. אני מופתעת לטובה מהקלילות (היחסית) בה התחלתי לרוץ לאחר הירידה מהאופניים, ומצב רוחי משתפר פלאים, עכשיו כשסיום התחרות תלוי בראש וברגליים. “רק ריצה וגמרנו”.
חצי המרתון עובר כולו בתוך מונטה קרלו, בחלק ממסלול מירוץ ה Formula One.
מתחילים לאורך החוף, ונכנסים לרחובה הראשי של העיר. חוצים את הנמל (עושים שלום ליאכטות בגודל עיר שעוגנות שם), ושוב רצים על רחוב ראשי עמוס בצופים, נהגים משתאים ותיירים שגודשים את המסעדות. לאורך המסלול פזורות שלוש תחנות אוכל ושתיה עמוסות בכל טוב. מכובד ביותר להקפה בת פחות מ 4.5 ק"מ. שער הסיום מחכה לאחר 5 הקפות של המסלול — ועליה אחת אכזרית, כפול חמש.
סביבי המוני רצים, גומיות צבעוניות על פרק ידם. עם סיום כל הקפה של המסלול מרויחים גומיה, ואחרי שגם אני בעליה הגאים של אחת, הריצה הופכת בראשי למרדף אחרי הגומיה. אני רוצה כבר ירוקה…אולי מישהו רוצה למכור? רגע , יש כאלה עם אדומה! הכי טוב אדומה. מי שיש לו אחת כזאת ממשיך לעבר שער הסיום, בעוד האחרים יוצאים לעוד סיבוב. או שניים.
מתנדבים משפריצים עלינו מים מצינורות ומציעים ספוגים רטובים. אני מאמצת ספוג כזה על כל כתף בנסיון לקרר את הגוף. נהיה חם. השמש, שהסתתרה רוב היום, יוצאת ממחבואה ולא מרחמת. "באתי מתל אביב", אני מזכירה לה. "התאמנתי לתחרות הזו בחום ובלחות של יוליאוגוסט. לא אתן לך לשבור אותי". השמש מהנהנת בהסכמה והולכת להציק למישהו אחר.
אני נכנסת ל Cruise Control. פקודה לרגליים: המשכנה לרוץ. ראש: אתה יכול לנוח קצת, בתנאי שתפיק מחשבות חיוביות. המסלול כבר מוכר. רשמתי לעצמי היכן הקטעים הקשים, איפה אפשר לנשום לרווחה (בתוך המנהרה המוצלת), ובעיקר, איפה עומדים אבא ואמא ומעודדים.
לאט לאט כמות הגומיות שעל ידי גדלה. הגומיה האדומה נענדת אחר כבוד, מה שאומר שהסוף קרב, ועוד קילומטרים בודדים גם אני בדרך לשער הסיום. רק עוד מעבר אחרון על העליה האימתנית המובילה לקזינו המפורסם של מונטה קרלו.
אני חוצה את קו הסיום בזמן של 7 שעות ו 50 דקות, ולא שוכחת להרים ידיים ולחייך לצלם. רן מחכה מעבר לשער. אבא ואמא מחבקים ומצלמים. כולם גאים, ואני קצת מתקשה להאמין שזה באמת נגמר. נשלחת לתחנת הריענון לקבל מים , אוכל, וחולצת Finisher, ובדרך מחפשת את חברי הקבוצה שכבר סיימו. לכולם היה קשה, אבל המחשבה היחידה שעוברת לי בראש באותו רגע:
"זה היה ארוך… מה רע בטריאתלון אולימפי?"
היום אני כבר חושבת בזהירות על הפרויקט הבא. מקום אחר, מסלול אחר (שטוח!), אולי מרתון, אולי חצי איש ברזל, אני שם.
שלל תודות לסיום:
"השותפים לפשע" אורית, ליהי, צחי ואסף: שעות הטיסה שצברנו יחדיו על האופניים, על הרגליים ובבריכה היו חויה מיוחדת ומחזקת. למשפחתי שעמדה מאחוריי לאורך כל הדרך, וחיכתה בסבלנות (הרבה סבלנות) על קו הסיום. למאמני אנדיור ניר וגווין ולחברי הקבוצה על התמיכה והעידוד שהביאונו עד מונקו.
ותודה מיוחדת ואישית לרן שילון – האיש, המאמן והפסיכולוג. על הדחיפה הקטנה בכיון הנכון, ההקשבה, הסבלנות והמקצוענות. אין כמוך!
