השנה טסתי בפעם הראשונה בחיי לצפות באליפות העולם באתלטיקה. אמנם הייתי כבר ב-2016 באליפות אירופה, אך אין מה להשוות מבחינת עוצמת החוויה. ניסיתי לסכם את מה שעברתי בימים הללו בכתבה הבאה, ובסוף גם רעיון להתארגנות לנסיעה לצפייה במרתון במשחקים האולימפיים בפריז.
לכתבות נוספות בנושא:
"מי היה מאמין שאסתובב באליפות העולם ואשמע את המילים: Congratulations Israel?"
צפו: אליפות העולם באתלטיקה ננעלה עם דרמות על המסלול
היעד הבא: מארו טפרי ולונה צ'מטאי סלפטר ירוצו במרתון ניו יורק היוקרתי
הרעיון לכתיבת הכתבה עלה ביום השלישי של התחרות. התכתבתי עם גיא דר, עורך אתר שוונג, ואמרתי לו שכנראה אכין כתבה שכותרתה "מדוע לא אסע שוב לאליפות העולם". הסיבה הייתה החום הבלתי נסבל… התחממות כדור הארץ פוגעת בשנים האחרונות גם בתחרויות האתלטיקה המרכזיות שמתקיימות לרוב בחודש אוגוסט. לדעתי, יש מקום לבחון את הזזת מועד האליפות. מסתבר שב-2025 האליפות תתקיים בטוקיו במחצית השנייה של ספטמבר וזאת כנראה הפקת לקחים מהחום ששרר באוגוסט 2021 במשחקים האולימפיים.
אצטדיון האתלטיקה החדש בבודפשט | צילום: Random photos 1989, Wikimedia
עד כמה הפריע החום לצופים או פגע ברמת התחרות?
אני מוריד את הכובע בפני האתלטים, שברבים מהמקצועות הצליחו להתעלות לרמה גבוהה למרות החום, ובעיקר בקרב 10. ריצות הגמר כבר התקיימו בטמפרטורה קצת נוחה יותר ועדיין ראינו כיצד בריצות הארוכות העדיפו האתלטים לרוץ ריצה טקטית, ולכן מראש היה ברור שלא הולכים על תוצאות. כרגיל גם במרתון נפגעו התוצאות, אם כי מזג האוויר לא היה זוועתי, אפילו בסוף הריצה.
לגבי הצופים, זה היה עינוי לא קטן (אלא אם אתם מסוג האנשים כמו קובי צבילה שנהנה לרוץ ב-33 מעלות). יש לקחת בחשבון שבבודפשט, בניגוד לישראל, לא מעריצים את ויליס קרייר ולא מאמצים את המצאתו הגדולה – המזגן. תארו לעצמכם שאתם מטיילים בבודפשט אחר הצהריים, יושבים במסעדה לא ממוזגת , נוסעים לאצטדיון רבע שעה בטראם ישן לא ממוזג, צפופים כמו סרדינים. אתם יורדים ממנו כשכולכם נוטפים זיעה אחרי רבע שעה, הולכים בשמש הקופחת ועומדים בתור כרבע שעה עד שנכנסתם לאצטדיון.
כשכבר נכנסתם, ואתם יושבים בצל, אתם מקבלים מכת חום כי האוויר באצטדיון עומד והוא חם בכמה מעלות מאשר בחוץ. הצופים ליד מסלול ה- 100 מ' ישבו בשמש וכל הזמן נפנפו במניפות. ביום החמישי הודיע הכרוז שיש מקומות פנויים ביציעים האחרים והמליץ להם לעבור אליהם ואכן הרוב עשו זאת. נאלצתי למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם זה – שפכתי על עצמי מים, וכן הקפאתי 2 בקבוקי מים, מה שאפשר לי בשעה וחצי הראשונות להעביר אותם על הגוף ולצנן את עצמי.
בני נוה מקרר את עצמו ביציע | צילום: פרטי
חוויית הצפייה
כמי שאוהב להתעמק במה שקורה בתחרות וגם לנתח את המשמעות הסטטיסטית שלהן (לדוגמה, האם התקיימה אי פעם תחרות קפיצה במוט שבה עברו 4 קופצים 5.95 – התשובה היא כן אגב), אני יושב ומריץ את ההקלטה הלוך וחזור כדי לראות איפה מישהו נפל, מתי עקפו את המוביל, מה קרה בהחלפה השנייה בשליחים וכד'. אני יושב עם מחשב לידי ומתעדכן בתוצאות המקצועות הטכניים, לפעמים לפני השדרן. פתאום באצטדיון אני צריך לעקוב בו זמנית אחרי 3 מקצועות, להבין מדוע פתאום הקהל צעק, בגלל הפטיש או הרוחק, ולשאול בקבוצת "אתלטיקה עכשיו" בפייסבוק מה בדיוק קרה בריצת ה-800. לי זה היה קצת מוזר ולקח לי זמן להתרגל.
מצד שני, היה תענוג להכיר אוהדים ממדינות שונות, לעודד איתם את האתלטים שלהם ולשמוח בהצלחתם, להיות שותף למחיאות כפיים לקופצים לפני הקפיצה, לראות מקרוב את הדרמות הקטנות שלא תמיד הטלוויזיה קולטת, לקום עם כל הקהל בהתלהבות בפיניש המסחרר של ה-5,000 ועוד ועוד חוויות. אני כאמור, מיעטתי להסתובב בעיר בגלל החום, אבל הבנתי שרבים מישראלים שהגיעו הצליחו לפגוש לא מעט אתלטים ולהצטלם איתם כפי שאתם יכולים לראות בתמונות.
האתלטית הישראלית הצעירה תמנע רז, עם צ'ייס אילי האמריקאית מנצחת הברזל | צילום: פרטי
הקנאה בצופים ממדינות אחרות ומיעוט האתלטים הישראלים
כתבתי כבר לא פעם שברוב המדינות הקטנות מאיתנו באירופה יש הרבה יותר אתלטיקה מאשר אצלנו, ואני לא מדבר רק על נורווגיה, שוודיה או פינלנד (30 אתלטים) אלא למשל על ליטא שמתוך 2.7 מיליון תושבים הצליחו לגדל 16 אתלטים שייצגו אותה באליפות ואף זכו במדליית ארד בדיסקוס.
אצלנו היו רק 4 אתלטים, מהם רק אחד באצטדיון. אפילו בשנה שעברה כשהיה לנו מספר שיא של 10, רק 5 מהם התחרו באצטדיון. כשיש למדינה שלך לפחות 10 אתלטים שמתחרים באצטדיון וחלקם עוברים שלב, אז יש סיכוי טוב שכל יום תראה לפחות אתלט אחד של המדינה שלך. גם אם בהרבה מקרים פסגת הישגיהם תהיה לעבור שלב או לא לסיים בין האחרונים ולקבוע שיא אישי, מבחינתנו כאוהדים החיבור הוא משמעותי.
היה מדהים לראות חבורה של אוהדים עם החולצות של כריסטיאן צ'ה, זורק דיסקוס שזכה בכסף מסלובניה הקטנה, אוהדים של טה לו מחוף השנהב, שגרים כבר שנים בצרפת ובאים לראות את אהובתם, שלא לדבר על חבורות גדולות של ג'מייקנים, רבים מהם כאלה שמתגוררים בבריטניה או ארה"ב .
אמיר שינמן עם שאקארי ריצ'רדסון | צילום: פרטי
התארגנות לנסיעה
נסעתי לבד, אם כי הכרתי כמה אנשים שנסעו, כולל כמה שהחליטו ספונטנית במהלך האליפות להגיע. פה ושם כשהיו מקומות פנויים יצא לי לשבת ליד ישראלי, וכך היה מעניין הרבה יותר. ממליץ מאוד שבעתיד תתארגן חבורה שתקנה כרטיסים במקומות סמוכים.
הפעם בנינו תשתית לנסיעות עתידיות כשלמעלה מ-30 איש הצטרפו לקבוצת ווטסאפ שבה החלפנו חוויות, העלינו תמונות ותיאמנו נקודות בהן נעודד את רצי המרתון. כמו כן, מי שהגיע ראשון נתן לאחרים טיפים לגבי תחבורה, מזג אוויר ואזורים מועדפים לקניית כרטיסים. הבנתי שהיו עוד לא מעט ישראלים שהגיעו לשם. אני מאמין שנוכל לגבש בעתיד קבוצה גדולה יותר של ישראלים שייצאו לאליפויות עולם.
לאור מזג האוויר החם עולה השאלה האם כדאי לחכות עד שבוע לפני התחרות ולהחליט לפי התחזית. מסתבר שלא הייתה בעיה להשיג כרטיסים לרוב הימים, למעט 3 ערבים שהיו לכאורה סולד אאוט, אך גם אליהם ניתן היה להשיג כרטיסים. ידוע לי על ישראלים שרכשו מספסר כרטיסים לערב של גמר ה-100 מ' לדוגמה.
איתי פלג ועמית השס עם פמקה בול | צילום: פרטי
אם יהיו בעתיד יותר אתלטים ישראלים, כדאי אולי להתארגן גם עם תלבושת, אולי אפילו עם שמות של אתלטים בולטים, כמו למשל מארו טפרי, לונה צ'מטאי סלפטר ואולי עוד אחרים. כתב על זה אחד הישראלים רון זיטנר: "אני רצתי 32 קילומטרים לצד המרתוניסטים, כשבדרך חלפתי ליד מאות, אם לא אלפי אוהדים, עם גופיות רשמיות של הנבחרות שלהם. לראות ולקנא".
העלות הכספית
זו כמובן נקודה משמעותית מאוד. לדעתי הפעם הייתה הזדמנות להגיע לאליפות בעלות הנמוכה ביותר מזה זמן רב. הכרטיסים לא היו יקרים (שילמתי 1,200 ש"ח לכרטיס חופשי לכל תשעת ימי התחרות), ניתן היה למצוא חדרים בפחות מ-100 יורו ללילה והטיסה זולה יחסית. בשנה שעברה באליפות ביוג'ין, אורגון, מחיר הכרטיס לערב אחד הגיע ל-150 דולר, מחירי המלונות למי שלא הזמין חצי שנה מראש האמירו עד כ-500 דולר ללילה והטיסה כמובן יקרה מאד. ב-2025 האליפות תתקיים בטוקיו, מה שצפוי לייקר מאוד את העלויות. למי שחולם לצפות באתלטיקה במשחקים האולימפיים בפריז כדאי להתחיל לשבור חסכונות.
זה משאיר אותנו עם אופציה פחות מלהיבה של אליפות אירופה שתתקיים ביוני שנה הבאה ברומא. אולי אם תהיה משלחת ישראלית גדולה יהיה שווה לנסוע, בעיקר כדי לעודד את רצי חצי המרתון בתחרות הקבוצתית, בה יש לנו שוב פוטנציאל למדליה. עוד נקודה למחשבה היא האם לנסוע לאליפות כזו לכל הימים או רק ל-5-3 ימים. זה בוודאי מתאים למי שיש מגבלות של היעדרות מעבודה או למישהו שמשאביו הכספיים מצומצמים.
בני נוה ורוגל נחום | צילום: פרטי
איך בכל זאת אפשר יהיה להגיע למשחקים האולימפיים בפריז?
עלה במוחי רעיון מעניין: בשנה הבאה, אם הכל ילך כשורה ולא תהיה מכת פציעות, יש סיכוי לייצוג נכבד של 3 מרתוניסטים ו-3-2 מרתוניסטיות מישראל. אני מציע לארגן חבורה של 5 אנשים ומעלה, לשכור דירה בעיר או עיירה בטווח של כ-100 ק"מ מפריז, שם המחיר יהיה זול יותר, לשכור רכב שישמש לנסיעה עד פרברי פריז, כך שנוכל מוקדם בבוקר לעלות למטרו ולהגיע למסלול המרתון. מי שיצליח להשיג גם כרטיסים לאצטדיון באותם ימים או ימים סמוכים יוכל ליהנות מכמה ימים נהדרים.
