"מספר דקות התחבטתי עם עצמי בין הריצה בחושך לבין לא לרוץ בכלל ומשום מה דווקא האפשרות השנייה נשמעה לי מפחידה יותר." דפנה שב, על ריצה לילית בפארק של ברלין

מאת:דפנה שב

השעה היתה שעת דמדומים. אפילה קלה ירדה על העיר ואני חששתי שיהיה מאוחר מדי לצאת לריצה. בהתראה כזו יהיה קשה להשיג פרטנר ויציאה לבד אל תוך היער בחושך עוררה אצלי מחשבות שניות. מספר דקות התחבטתי עם עצמי בין הריצה בחושך לבין לא לרוץ בכלל ומשום מה דווקא האפשרות השנייה נשמעה לי מפחידה יותר.

במבט מהיר דרך החלון תוך כדי קשירת השרוכים ראיתי שאוכל להנות מדמדומי הערב ואולי רק קטע קצר מהריצה ייאלץ להיערך כמעט בחשיכה מוחלטת. זה לא שלא היתה לי אפשרות לבחור במסלול מואר יותר, לרוץ בצד החיצוני של הפארק בסמוך לכביש או סתם לאורך הרחובות של ברלין הלילית, אבל איכשהו עלה בי הצורך להרגיש שאני יכולה לעשות הכל. יכול להיות שאם הייתי גבר הייתי מחליטה על יציאה לריצה הזו יותר בקלות?

כשני קילומטרים וקצת רצתי על המדרכה עד הכניסה לפארק תוך כדי שאני נהנית מרוח קייצית ונעימה. עם העלייה על השביל המוביל למעמקי הטירגארדן הבנתי שיכול להיות שעשיתי טעות. האפילה עטפה את היער וכיסתה את צמרות העצים ורק באופק יכולתי להבחין בשאריות קרני השמש ששקעה. עברו אותי כמה רוכבי אפניים אחרונים, שבים הביתה בתום יום העבודה, מספר רצים חלפו מולי אבל אז כעבור דקות אחדות נשארתי לבד. אני והיער.אני מכירה את החיות של הפארק. באור   יום אפשר לראות את הסנאים על ענפי העצים, את הברווזים בתוך האגם, את השפנים לצד השביל ולעיתים רחוקות את שועלי הבר. בשעות הערב אפשר לראות אותם קצת יותר מקרוב: הסנאים יורדים מן העץ, השפנים לעיתים חוצים את השביל, והשועלים יוצאים לחפש מזון.

רק לא שועל, חשבתי לעצמי. לנוכח המחשבה ששועל יחסום לי את השביל התחלתי לדמיין ולנסח לי דרכי פעולה. להבריח אותו בצעקות או אולי להסתובב חזרה, להרים מקל שלעולם לא אעז להשתמש בו אבל רק לצורך אזהרה. רק לא שועל, חזרתי ואמרתי לעצמי והרגשתי איך הגברתי את הקצב, והנה- הוא עמד מולי!

לימדו אותי שגם בעלי החיים מפחדים ולכן המשכתי לרוץ לקראתו וככל שקרבתי יותר הבנתי שהשועל הוא רק ספסל. מחושלת מהמאורע המשכתי לרוץ, בידיעה שבסוף הקטע הנוכחי אני כבר יוצאת אל השביל המואר. הגברתי את הקצב והתרכזתי בשביל לפניי. בימים כאלו אני משאירה את המוזיקה בבית כדי שאוכל לשמור על עירנות והמנגינה שהתנגנה לי היתה קולות הטבע. רשרושי הענפים שנעו ברוח, והשפנים שהתרוצצו להם בשיחים, ציוצי ציפורים משונים שהפכו לרגעים לזעקות. רחש קרוב שהתברר כמו עוד רוכב שחזר הביתה מאוחר.

והנה, מה שלא רציתי שיקרה נגלה לפני ממרחק. הוא עמד שם בזרועות פרוסות לצדדים, כאילו המתין שארוץ אליו. מיד החלו להירקם בראשי דרכי הפעולה, מלחמה והתחמקות. אולי לרוץ אליו, להגביר את הקצב ופשוט לפצוח בריצת טמפו תוך כדי שבירת שיא אישי עד הבית, ואולי, אבל רק אם וכאשר הוא ינסה משהו, לשלוח את מרפק ימין לסנטרו ואת רגל שמאל לאיזור קצת יותר נמוך. ככל שעבר הזמן הייתי יותר נחושה לצאת לקרב. אני: ג’י-איי-ג’יין, וברקע כבר התנגנה לה המוזיקה של רוקי.

היבטתי על עצמי וקיוויתי פתאום, שאולי כשאני רצה יש לי קצת מראה של גבר. הזיעה הניגרת ממני, השיער האסוף שדחוק לו בתוך כובע מצחייה והעובדה שהיום לא היה מספיק חם כדי שאלבש משהו מאד קצר. חולצת הריצה הלא צמודה שלבשתי כבר היתה סחוטה, ואולי מכנסי השלושת רבעי הסתירו עוד משהו או שיוו לי מראה אחר. קיוויתי שאולי אני נראית קצת פחות נשית, עשיתי פרצוף קשוח ופשוט רצתי אליו. רצתי כל כך מהר שהחושך והשביל התערבבו לי בעיניים אבל עם העיקול של השביל כבר הבנתי שהאיש המפחיד, הוא עץ גדול ושחור שענפיו חתוכים. אני לא יודעת למה אבל עם תחושת ההקלה שהכל היה רק בדמיון הרגשתי שניצחתי למרות הכל.

שדרת המנורות בטירגארדן היא שדרה שאני אוהבת להגיע אליה בשעות ערב. המנורות נראות כמו עששיות עתיקות המעניקות לרחוב מראה יפה ורומנטי, שם אני יודעת שהבית ממש קרוב. העששיות האירו לי את הדרך והרגשתי שקרה כל כך הרבה ושום דבר בעת ובעונה אחת, איזה סוף מוזר למחזה.

ממש כמו שייקספיר ששלח בסוף את פאק, פיה בפני עצמה, לבקש מאיתנו לשכוח מכל מה שקרה. בקשה מוזרה אפשר להגיד, בייחוד שמדובר בדמות פיה. אבל ברור לכולם שלא יצאנו בידיים ריקות- נשארו לנו המחשבות והדמיונות. כך גם אני, נפלתי בפח של עצמי: הרי היה זה רק חלום, חשבתי לעצמי בקילומטר האחרון של הריצה, אבל הפחד וההתמודדות היו כל כך אמיתיים.

אני בטח לא יכולה להאשים את שייקספיר, הרי הוא מסיר מעצמו כל אחריות בסוף המחזה. אבל מה שהכי נחרט בזכרוני מכל התעתוע זה אותו רגע שרציתי להיות גבר, וההרגשה כאילו נלחמתי וניצחתי. ואני שואלת, האם היער היה כל-כך מפחיד ומאיים אם היה נכנס אליו גבר?