שאול מופז, מאיר איינשטיין ודני נוימן בטור דה פראנס. יונתן רימון התעורר שטוף זיעה, ומחפש פתרונות
מאת:יונתן רימון
חברים, אני שוב זקוק לפותרי חלומות ואני במצב קשה. חלמתי שאני רוכב בגבעת המופעים בפארק הירקון, כרגיל נותן את ה-48 קמ"ש שלי. השמיים היו תכולים אדומים, האוויר היה קריר, ואני הייתי שקוע ברכיבת ערביים מענגת. בדרך חזרה לאבן גבירול, נקלעתי לאיזשהו כנס הומה אדם, רווי בספורטאים מריעים בחולצות ריצה ורכיבה. הסתקרנתי ועצרתי לראות מה קורה והבנתי שמדובר בכנס תמיכה בשאול מופז. מסתבר שבתקופת ציפי לבני, כיושבת ראש קדימה, האמירו מחירי המרוצים והטראיתלונים בעשרות אחוזים, ושהריצה והרכיבה הפכו לנחלתם של האלפיון העליון השחצן והמתנשא.
מסתבר גם שמופז, לעומת זאת, תמיד תמך בריצה לכל אדם באשר הוא, ולראיה הובאה העובדה שאף חייל בתקופתו כרמטכ"ל ואף כשר ביטחון, לא שילם, אף לא אגורה אחת, על שום ריצה בשירותו הצבאי.
כבר עמדתי לעזוב, אבל פתאום ראיתי את מופז יורד מן הבמה ובין לחיצות הידיים ניגש אלי בחיוך. "יהונתן, הקשב לי", אומר מופז ותופס את כתפי בחוזקה ומצמיד אותי אליו, "אני מקים קבוצה על טהרת הישראלים לטור דה פראנס, ואני רוצה אותך איתי. אתה נכס לכל קבוצת רכיבה". אני חייב לומר שדבריו נעמו לאוזני, אפילו שמה שאמר היה ידוע וברור לכל.
"מר מופז, לכבוד הוא לי. באמת", אני מנסה להצטנע, "אבל טוב לי כרגע עם רוכבי תל אביב ואני חושב ששם אוכל להצליח יותר. רוכבי תל אביב היא הבית שלי, וכמו שאתה יודע, בית לא נוטשים!". לא זכרתי בדיוק מאיפה לקחתי את הציטוט הזה, אבל מה זה משנה. מופז מחייך אלי ואני חושב שהוא מבין אותי.
"יהונתן בחייך", אומר מופז, "לנמרוד דובינסקי אין יכולת להביא קבוצה לטור דה פראנס. הקבוצות שלו אף פעם לא ידעו להסתדר בהרים האיטלקים. חוץ מזה, אני מתכוון לתת לך את המושכות".
"יהונתן בחייך", אומר מופז, "לנמרוד דובינסקי אין יכולת להביא קבוצה לטור דה פראנס. הקבוצות שלו אף פעם לא ידעו להסתדר בהרים האיטלקים. חוץ מזה, אני מתכוון לתת לך את המושכות".
רציתי להגיד לו שמדובר באלפים ובהרים הפיריניאים, אבל דעתי הוסחה לשמע האזכור לגבי ההובלה. אני, יהונתן רימון, מוביל קבוצה בטור? שילכו לעזאזל רוכבי תל אביב העלובים האלו. מה הם עשו בשבילי אי פעם. הצטרפתי מיד לכל שאר הצוהלים וקראתי בהתלהבות בשמו של מופז.
פתאום ישנו מעבר חד, ואני מוצא את עצמי באימון רכיבה עם כל שאר החברים בקבוצה בעמק האלה. היו שם ניב ליבנר, רן מרגליות, אילן קולטון, יואב בר, בן איינהורן, גיא גבאי, ירין פודולר ועוד כמה מבכירי הרוכבים בארץ. הרכיבה נקטעה כל הזמן כי אף אחד לא ידע בדיוק מה עושים. אני עשיתי אליפסות, ליבנר נתן נג"ש, מרגליות עשה ספרינטים ואחרים עבדו על פלטה גדולה בסל"ד נמוך.
"מישהו יודע מהו האימון לעזאזל?", ליבנר צועק. "איזה בלאגן. ככה אני לא לוקח שום קבוצה לטור, מצטער." מהמה? על מה הוא מדבר. מסתבר שגם לו הבטיחו משהו". "יונתן, אתה חייב לעבוד על הנג"ש (נגד השעון) שלך", כולם מעירים לי.
"הלאה חברה, הלאה. אל תירא. אל תירא ישראל". קולו של מופז נשמע מהרמקול מעל מכונית הליווי. מוזר, אנחנו חשבנו שהוא בפנים. "מי אתה לעזאזל?", אני שואל בנימוס את האדם שיושב במושב לצד הנהג עם משקפי השמש שחורים וכרס שאיימה לשבור את תא הכפפות. "דבר אליי יפה חמודי. שמי שמעון חסן ואני המאמן שלכם", הוא עונה בלי להביט בי.
"איפה מופז?", קולטון מתערב. "מופז היה צריך ללכת למסיבת עיתונאים, אבל אל תדאגו, אני פה".
"מי אתה? יש לך ניסיון באימון בכלל?", מרגליות פונה אליו בתקיפות. "יש לנו עוד חודשיים גראנד טור על הראש ומצבנו רחוק מלהיות אידיאלי".
"בטח שיש לי ניסיון. אני מאמן האופניים של מפעילי המנוף בנמל אשדוד מעל 10 שנים, ואנחנו תמיד מרסקים את המלגזנים. האמן לי, מצבכם לא משהו, אבל הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה ב-73, וגם שם מופז ידע להציל את המצב כמו שאתה יודע". הבחור נראה חשוד קמעה, אבל באמת היו לו קורות חיים שאי אפשר להתווכח עמם.
"טוב חבר'ה, אני צריך ללכת להסיע את הבן שלי לאימון כדורגל", שמעון חסן מפטיר. "אני רוצה שתמשיכו להתאמן כמו קודם, והכי חשוב… לתת את הלב. בסדר?".
"גם אתה הולך?" אני שואל את הנהג בחרדה שאיבדנו את רכב הליווי. "לא, השתגעת אחי?", מחייך אלי בנעימות הנהג, שהיה ללא פנים בחלום. "אני עובד קבלן. אני מקבל 20 שקל לשעה, כך שאני מקווה שיש לכם סיבולת לכמה שיותר שעות", הוא מחייך אלי במבוכה.
לפתע הכל נהיה שחור וישנו שוב מעבר חד, הפעם אני מוצא את עצמי בפאב בנמל תל אביב, מסביבי המון אנשים עם כובעים כחולים וחולצות פולו אדומות שרשום עליהן "מופז שם בשבילי, אני פה בשביל מופז", ומצויר עליהן סמל מחייך שלא היה ברור לי (שוב, כשאני חולם, אני לא האדם הכי חכם).
כולנו צופים בטור, והתפלאתי כיצד כל כך הרבה אנשים נמצאים בפאב ב-15:00. כולם מריעים למראה החולצות בצבע ירוק זית של קבוצת מופז, ופורצים בשאגות כאשר פיל ליגט, בשידור של יורוספורט, מתאר בקול דרמטי איך ליבנר פורץ קדימה באלפ דואז ומשאיר מאחורה את שלק וקונטאדור ההמומים.
דני נוימן הפרשן טוען בלהט שליבנר פרץ מוקדם מדי ועלול להישרף, וההחלטה של הדירקטור ספורטיף שאול מופז לא מובנת ועוד תעלה לישראל במדליה.
השדר מאיר איינשטיין מזכיר לנוימן שאין פה מדליות, אבל נוימן לא מתרצה וטוען שזה לא מצדיק את החרפה שעומדת לבוא על ראשינו, ושמופז רק מחפש לעשות שם לעצמו על חשבון הרוכבים שלו.
דני נוימן הפרשן טוען בלהט שליבנר פרץ מוקדם מדי ועלול להישרף, וההחלטה של הדירקטור ספורטיף שאול מופז לא מובנת ועוד תעלה לישראל במדליה.
השדר מאיר איינשטיין מזכיר לנוימן שאין פה מדליות, אבל נוימן לא מתרצה וטוען שזה לא מצדיק את החרפה שעומדת לבוא על ראשינו, ושמופז רק מחפש לעשות שם לעצמו על חשבון הרוכבים שלו.
"טפי, דני נוימן הבנ$@$ה הזה", יורק לקיר בחור בן 35 בערך שמעשן בשרשרת עם כובע של מועדון הגמלאים של נמל אשדוד. "שפוט של נתניהו, אימאימו".
לליבנר יש תקר בגלגל, וקבוצת הבריחה השנייה עוברת אותו לקול צעקות של דני נוימן ("מה אני אמרתי לך מאיר! מה אני אמרתי לך"). למרבה המזל, איינהורן נדבק לגלגל של שלק, מה שמאפשר לליבנר לגשר על הפער בסופו של דבר ולחזור לעניינים.
"אין, אין עליו בטקטיקה", אלון חסן, יו"ר נמל אשדוד מתמוגג ומעיף לי טפיחה בגב שכמעט גורמת לי להשיל ריאה. "ככה ניצחנו את הערבים, וככה ננצח את הצרפתים, את משרד האוצר וכל מי שנגדנו", הוא קורץ לי.
פתאום רואים יואב בר עומד ליד מכונית הליווי של הקבוצה בעיניים דומעות. מסתבר שהשלדה החלופית שלו לא הגיעה עקב שביתה ברשות שדות התעופה. מעבר חד למופז שלבוש בחליפת שלושה חלקים של ארמני, נואם במסיבת עיתונאים בעיניים רושפות זעם שהוא לא יהסס להפריט את רשות שדות התעופה כאשר יהיה ראש הממשלה אם לא יעבירו את הציוד הנדרש מיד. מעבר חד שוב ליואב בר, שמקבל אופניים חדשות ומשיג את הפלוטון לקול תשואות בפאב. מעבר מהיר שוב למופז במסיבת עיתונאים, הפעם במכנסי ג'ינס בלויים וחולצת כפתורים לבנה ומשקפי אוקלי, נואם שההפרטה משולחת כל הרסן של הממשלה חסרת המצפון הזו לא רק פוגעת בעובדים המסורים של רש"ת שעובדים ימים כלילות בשביל עם ישראל, אלא מעמידה בסיכון את הטור דה פראנס שהוא משימה לאומית, חשובה לא פחות מהביטחון הלאומי.
ליבנר מגיע שישי, 20 שניות אחרי שלק לקול קריאות התלהבות של ליגט וצעקות "זה ביזיון מאיר" של נוימן.
למחרת, בקטע נגד השעון הקבוצתי, כוחותינו לא מפסיקים להתרסק ולהתפנצ'ר, לצד קריאות של מופז מרכב הליווי, לבוש כובע מצחייה בצבע ירוק זית, משקפי ריי-באן, וחמוש במגפון של "לתת את הלב ולא לבייש את הפירמה". בהרים רכב הקבוצה דורס בטעות שלושה רוכבים מראבובנק, דבר שמעלה קריאות שמחה בין הצופים – "מגיע לאנטישמים". חמישה רוכבים נאלצים לפרוש עקב תשישות, ואחד פשוט כי שכחו אותו במלון. "אל תדאג", חסן קורץ לי. "אני בטוח ששאול מתכנן משהו. זו רק נסיגה והשהיה כמו בבה"ד 1".
כשמגיעים לשאנז אליזה, הרכבות של קבוצת סקי וגארמין מסדרות מקום למאיצים. קאוונדיש, גוס וגרייפל מתחילים להאיץ כמו משוגעים אבל ירין משתחל בגאוניות, עושה דראפטינג על קאוונדיש ו-50 מטר לסיום עובר אותו ולוקח מקום ראשון. "הר הבית בידינו. הר הבית בידינו", איינשטיין מרעיד בקולו הבאסי, וכל הפאב קופץ אל על ומתחבק.
הייתי פשוט מרותק למסך. הרי לא כל יום רוכב ישראלי עולה על דוכן המנצחים בגראנד טור. קונטאדור עולה לקבל את החולצה הצהובה ליד ירין, שלוחץ את ידו כמנצח השלב האחרון, ומופז עומד לידו על הפודיום לבוש מדי א' מעוטרים, אבל כאשר בלונדינית יפיפייה בגובה מטר שמונים בערך מנסה להגיש שמפניה לירין ומופז, הוא לפתע קופץ עליה, לא נבהל מהעובדה שהיא גבוהה בראש ממנו, כנראה עקב עברו הצבאי העשיר, תופס אותה בלפיתת חנק ומצמיד אותה לרצפה תוך כדי שהיא מכחילה וצורח למצלמות: "אני לא שותה שמפניה ויושב בבתי קפה. אני לא שותה שמפניה ויושב בבתי קפה. אני איש פשוט. אני איש פשוט".
התעוררתי בבהלה שטוף זיעה. הסתכלתי על השעון – השעה 5:05. עוד 10 דקות צריך לקום לרכיבה בנס הרים. לעזאזל, אני חוזר לישון. נעשה אימון טריינר. ממילא אני צריך לעבוד על הנג"ש.
5.4.2012
יונתן רימון
