מאת:דנה מורן
אני מודה שאני מתרגשת.
ביום שני הבא, בשעה הזו (ולא משנה באיזו שעה אתם קוראים את המילים האלו…) אני כבר אהיה אחרי.
כנראה שיש אי אלו סיבות שבגינן הלב שלי לא פועם בריתמוס קבוע כל פעם שאני חושבת על אותם 42+.
זה מתחיל בפנקס קטן שיש לי בעבודה. כל כולו מוקדש לספירה לאחור. וכמעט מדי יום מישהוא אחר לוקח חסות על עמוד ורושם את בירכתו לדרך צלחה. היום דיפדפתי והבנתי שה- D Day מתקרב… מספר הימים שנשאר הוא חד ספרתי… ואם לדייק, פחות משבוע.
מה שאומר שהגיע הזמן להכנות האחרונות באמת.
הצצתי, בפעם המליון בערך לחודש האחרון, באתר הרשמי של התחרות כדי לגלות איפה מיקמו אותי לפני קו הזינוק ומה צבעי הפייסרים שאני שואפת להיצמד אליהם (לא מגלה!). באופן כללי "קו זינוק" זה לא משהו שאני אדישה כלפיו. כשאני חושבת על אותה תחושה שתהיה לי בשמונה בבוקר אוטוטו אי שם בבירת המגף… זה עושה לי קווץ' קטן. חייל אמיץ מנסה לתרגם את אותן הויברציות לעולם מושגים שמאוד מוכר לו וקבע ש"הצניחה השניה יותר קשה מהראשונה". בעיני, כל מקרה לגופו. אכן במדריד לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אבל החוויה היתה כל כך טובה שאין לי פחד ממנה. אגב, כל "קו זינוק" של כל תחרות טריאתלון גורמת לי לאותה תזזית. תמיד פחדים קטנים. חששות מהיכולות של הברכיים (פעם אחרונה שיש למי שרוצה הזדמנות לרדת עלי…), מהסינוסיטיס שמסרב לנטוש את ארובות האף, מהכושר באופן כללי… ופשוט… סוג של התלהבות מחוויה מיוחדת. מותר.
השלב הבא בליסטה, אחרי ההצצה בפנקס וההתרגשות, היה לדאוג שיש בבית מספר פריטים נחוצים: ג'לים (שלושה), חטיפי אנרגיה (לשלב שבו אני חוזרת לאכול פחמימות וכבר לא יכולה יותר לראות לחם), וחולצת טריקו ארוכה מצ'וקמקת כזו שלובשים בתחילת הריצה כשעוד קר… ואחר כך לא (תרומתי הצנועה לאיזה הומלס רומאי).
וכמובן, ריצה ארוכה אחרונה.
שוב התאספנו מי מהחבורה: האריה המו"ל ואיש הפזיו. לפחות לאריה ולי זו היתה סוג של חזרה גנרלית. פעם אחרונה שכובשים 20K בפארק לפני הדבר האמיתי. התכנסנו מוקדם בנקודת המפגש הקבועה ויצאנו לדרך בנסיון לדמות את הצפוי לנו. טוב, הבית שלי לא בדיוק נראה כמו הקולוסאום אבל הכוונה היתה טובה. בכל זאת על שני דברים הקפדנו: לבשנו בדיוק את אותם הבגדים שנלבש ביום התחרות וניסינו לשמור על הדופק שבו אנחנו רוצים להיות. אני הוספתי לתפאורה את חבישות הברכיים ואת מגן השוק שעושה עבודה נהדרת לשמור על אותה רגישות קדמית שלא תתפשט. מיותר לציין שמרוב אדרנלין לקראת היום ההולך ובא… גם לא סתמנו את הפה לרגע. אני לפחות, לא הפסקתי לקשקש… אחרי הכל שוב לקחתי את תפקיד השעון הדובר (תרתי משמע) שמקריא את המרחקים, הקצב והזמנים.
הייתי מאוד מרוצה.
דבר אחד מאוד חשוב לי להגיד: אני לא יודעת באיזו תוצאה אני אסיים… אבל אני כן יודעת שנהנתי מהדרך שמביאה אותי לשם. גם אם היו ייסורים קטנים בדרך, וסוגים של פציעות או מכאובים או התמודדויות פיזיות ונפשיות שדורשות הרבה אומץ, נהנתי מהעשיה. מהריצה. מהחבורה. מהכל. ואולי זו הסיבה שאני נמשכת לסוג כזה של אתגר. הדרך שלוקחת אותי אליו מפיקה עבורי הנאה לא פחותה מהמטרה עצמה. וזה כניראה הסוד הגדול.
יאללה, מספיק עם כל ה- Mushy הזה. אני הולכת לארוז!
* הפרק האחרון של דנה קמה דנה רצה יעלה לאויר ביום שלישי הבא מסיבות מובנות…
