מאת:מיכל מולכו
אז איך מתאמנים?
לפני כחצי שנה סיפרתי על חוויות מ
טריאתלון באירלנד, ומאז אני מדי פעם נשאלת איך בעצם מתאמנים במזג אויר כל כך שונה, במדינה כל כך גשומה וכל כך הרבה יותר קרה מישראל.
אפשר לחלק את התשובה לארבעה חלקים, לפי עונות השנה. אקדים ואומר שאירלנד נחשבת למדינה ממוזגת יחסית, כלומר ללא טמפרטורות קיצוניות. אירלנד יושבת על זרם הגולף שהוא זרם ימי חם יחסית שמחמם את האוויר שמגיע לאי, והיא מהווה את קו היבשה הראשון מהצד המזרחי של האוקיינוס האטלנטי (וגאלווי, עיר מגוריי, יושבת על החוף המערבי, כלומר, ממש על האוקיינוס). זרם הגולף אכן מונע מאירלנד טמפרטורות קיצוניות: בחורף שלג הוא מחזה יחסית נדיר (כפור לעומת זאת, או קרה, בעגה המקומית, מאד נפוץ), וכך גם טמפרטורות מאד נמוכות. בדרך כלל הטמפרטורות הן מעל האפס, וגם כאשר הן יורדות מתחת לאפס, הן לא תרדנה אל מתחת 5- או 6- מעלות. מנגד, בקיץ הטמפרטורות אינן גבוהות. רוב הזמן הטמפרטורות נעות בין 16 ל – 20 מעלות, ובימים חמים הן תגענה ל 25 ובדרך כלל לא למעלה מזה. אלא שמלבד טמפרטורות מתונות מביא עמו זרם הגולף גם הרבה גשם והרבה רוח לאורך כל השנה. החורף אמנם יותר גשום והרבה יותר רוחני (רוחות של 70-80 קמ"ש, עם משבים של 100 – 120 קמ"ש הן די שכיחות בחורף) אך גם הקיץ מקבל את מנת חלקו ברוח וברטיבות.
חורף
הגעתי לאירלנד בינואר אשתקד בעיצומו של החורף האירי. מזג האוויר בחורף הוא גשום מאד אבל בעיקר קר (הטמפרטורה הממוצעת בחודש ינואר היא כחמש מעלות) ומאד מאד רוחני. אבל הבעיה העיקרית היא שמאד חשוך. אירלנד היא מדינה צפונית. הרבה יותר צפונית מלונדון, ניו יורק וטורונטו, אי שם בקו אחד עם ניו פאונדלנד במערב, ומינסק במזרח. ההשלכות העיקריות של המיקום הצפוני הן בעיקר על שעות האור והחושך. בחורף השמש מפציעה אי שם בין 8:30 ל 9:00 ושוקעת בין 16:00 ל – 16:30. היינו בין 6 ל- 7 שעות אור ביממה – וזה מעט. קשה מאד להתאמן כשקר, חשוך ורטוב. בתקופה כזו חדר הכושר והבריכה הופכים לידידים הטובים של המתאמן. בהיותי נטולת רכב גם ההגעה לחדר הכושר או לבריכה אינה קלה. לא קל לרכב ארבעה קילומטרים ברוח ובחושך כשכפור מכסה את הכביש, רק בשביל לשחות. במיוחד לא כאשר אפשר להישאר במיטה וללכת לעבודה שעתיים מאוחר יותר. הטקטיקה שבחרתי כדי להקל על עצמי הייתה להירשם לחדר הכושר בקמפוס, כלומר במקום העבודה, כך שאין צורך לעשות מעקף בדרך לעבודה ובעיתות מצוקה אפשר גם "לגנוב" שעת אימון באמצע היום. על שחיה בים אין מה לדבר. הנקודה הכאובה ביותר -רכיבות החוץ. לא מעט טריאתלטים מאפסנים את האופניים בחודשי החורף ומסתפקים בשיעור ספינינג שבועי, אבל ישנם גם האמיצים יותר – רוכבי אופניים ותיקים או מקצוענים (שבקיץ מתאמנים ומתחרים ב"יבשת", היינו אירופה, ובחורף מתאמנים בבית, היינו אירלנד) ועוד כמה טריאתלטים שרוטים. הרכיבה לא מתחילה לפני תשע בבוקר ממספר סיבות. ראשית, לפחות בחורף, לפני תשע אין די אור. שנית, אין סכנה שהטמפרטורות יעלו לקראת הצהריים בצורה שאינה מאפשרת אימון, ושלישית – והעיקרית שבהם – האירים אוהבים לישון. זו כנראה גם הסיבה שחדר הכושר נפתח בשעה שבע, והבריכה רק בשעה שמונה (!) בבוקר. עם הגיעי לקח לי זמן מה להתעשת ולהבין שלמרות הרוח והגשם יוצאים לרכב ובכל זאת אזרתי אומץ והצטרפתי לאחת משתי קבוצות הרכיבה, לרכיבה ארוכה ורטובה, ולא בפעם היחידה: את הפעמים שסיימתי רכיבה שלמה יבשה אפשר לספור על אצבעות יד אחת (ולא, זה לא מפני שמיעטתי לרכב…). עיקר ההשלכות של מזג האוויר הוא הצורך בביגוד מתאים ובהמון כוח רצון. כוח רצון כדי להתגבר על החושך והקור והדיכאון הנלווה ולצאת להתאמן, וציוד כדי לא למות מקור או מתאונת דרכים. הציוד כולל בגדי ריצה ארוכים וחמים – מכנסי טייץ חמים, חולצה תרמית ופליז, כובע (מצחיה אם קר, צמר אם ממש קר) ולפעמים גם כפפות, ו-ווסט מחזיר אור – כי ריצות החוץ, רובן ככולן בעונה זו של השנה, נעשות בחשיכה. ציוד הרכיבה כולל מכנסי פליס, חולצה תרמית, חולצת פליז, מעיל, מחממי אוזניים, וערדליים נגד גשם וכפפות ארוכות, כמובן. למרות כל זאת חוזרים מרכיבה רטובים לחלוטין. אה, כן. גם פה צריך ווסט מחזיר אור, למרות שאני נמנעת מלרכוב בחושך. פשוט, הסיכון שמכונית תראה אותי ממרחק בגשם בלי זה הוא….
גם האופניים זקוקים ליותר טיפולים שוטפים ובעיקר שימון השרשרת וגירוז הכבלים. בחורף הרשויות מפזרות מלח על הכביש להמסת הכפור, וללא טיפולים מתאימים המלח עושה שמות באופניים.
אביב
מזג האוויר באירלנד באביב הוא קר למדי, גשום ורוחני, אבל לפחות הימים מתחילים להתארך. משמעות הדבר היא שעם התקדמות האביב היציאה לאימוני בוקר כבר לא נעשית בחושך מוחלט, וחלק מאימוני הריצה כבר נעשים באור יום. בעונה זו מתחילים להתארגן לקראת רכיבות אחר צהריים (מתישהו באמצע האביב עד אמצע הסתיו). איפשהו במאי מתחילים לצאת לרכיבות קצרות בשעה שש אחה"צ – כדי לחזור קצת לכושר. באביב מתחילות גם התחרויות, ובעיקר תחרויות הריצה. לקראת סוף מרץ מתקיים אחד משלושת המרתונים העיקריים באי – מרתון (וחצי מרתון) קונמארה – בצד המערבי והמאוד הררי של אירלנד (אחריו בתחילת מאי מתקיים מרתון בלפסט ובתחילת נובמבר מתקיים מרתון דבלין – אל תבנו על מזג אויר טוב…). גם עונת הטריאתלונים מתחילה בעונה זו – עם סדרת דואתלונים וטריאתלונים המתקיימים בבריכות סגורות. וככלל, אנשים מתחילים לחייך יותר – במיוחד ככל שיום החג הלאומי יום סט. פטריק מתקרב (המטורפים באמת מצליחים לדחוס רכיבת בוקר לפני מצעדי החג, השאר – כמו רוב האירים – מבלים את כל היום בפאב).
קיץ
מזג האוויר באירלנד בקיץ הוא כבר פחות קר (אזור ה- 16 מעלות), גשום ורוחני, אבל הימים כבר ארוכים. בתחילת יוני מתחילים לשחות בים. הים הוא האוקיינוס האטלנטי, והוא קר, ולכן חליפת שחייה (ועמה בודי גלייד) הם מוצרים בסיסיים. אימוני שחייה של חצי שעה – שעה בים אי שם בסביבות השעה 7 בערב מתקיימים פעם – פעמיים בשבוע. בקיץ השמש זורחת בסביבות השעה ארבע וחצי ושוקעת בסביבות עשר וחצי – אחת עשרה. שעות האור הארוכות ומזג האוויר החמים יחסית מוציאים את המתאמנים החוצה. אימוני רכיבה ארוכים באמצע השבוע (שלוש שעות משש וחצי עד תשע וחצי בערב), ריצות ארוכות – הכל באור מלא – ובימים יפים, אפילו בבגדים קצרים! בימים פחות יפים חוזרים לביגוד ארוך – אך קל ולמעילי גשם כמובן. אימונים בקיץ האירי הם נפלאים. אף פעם לא חם מדי, האור מביא עמו הרבה שמחת חיים ופותח הרבה אפשרויות לאימונים. בקיץ מתקיימות גם תחרויות החוץ ויש לא מעט כאלה. אלא שבניגוד לישראל, חובה לתכנן מראש את תוכנית התחרויות ולהירשם מיד כשנפתחת העונה. מספר המשתתפים בכל תחרות מוגבל בהתאם ליכולת של המארגנים לשאת בנטל, ולרוב, כשבועיים לפני התחרות רשימת המשתתפים כבר סגורה. עונה התחרויות הרשמית מתחילה לקראת סוף חודש יוני ונמשכת עד סוף ספטמבר, וכוללת בין השאר את הטריאתלון האולימפי הקשה ביותר באירלנד, את אליפות אירלנד במרחק ספרינט ואולימפי, את אליפות אירלנד לקבוצות גיל ואת תחרות חצי איש הברזל המקומית. את התחרויות מארגנים המועדונים השונים ברחבי המדינה, בתיאום עם איגוד הטריאתלון, וקיימת תחרות סמויה בין המועדונים מי יפיק את התחרות המוצלחת ביותר. בעונה שעברה השתתפתי רק בתחרות אחת כך שאין לי מושג עד כמה התחרות בין
המועדונים נושאת פרי. אציין רק שברוב התחרויות יש רק מקצה אחד, שהמרחקים סוטים מהמרחקים הקבועים בחוקה (רכיבה של 45 ק"מ במקום 40 ק"מ, ריצה של 8 ק"מ במקום של 10 ק"מ ועוד כהנה וכהנה ואריאציות על מרחק אולימפי), ושלרוב התחרות מתבצעת ללא חסימת כבישים. כלומר, ישנם שוטרים שיוצרים מחסומים "נושמים" בנקודות אסטרטגיות, אבל על הכביש מצויות גם מכוניות לאורך כל התחרות. אבל מצד שני, כשמתאמנים על כבישים חד מסלוליים ברוב המקרים, כשזווית הראיה מוגבלת על ידי שיחים גבוהים, כשהמהירות המותרת בהם היא מאה קמ"ש וכשבנוסף לטרקטורים והמכוניות גם כבשים ועיזים קופצות לכביש ללא התראה, אנחנו די רגילים…
סתיו
מזג האוויר באירלנד בסתיו חוזר להיות קריר, גשום ורוחני, והימים מתחילים להתקצר. עד סוף ספטמבר ממשיכות רכיבות החוץ של אחר הצהריים והשחיה בים, אבל העונה כבר מסתיימת ורבים יוצאים לפגרות ארוכות. ככל שהימים מתקצרים החיוך הולך ונעלם. חוזרים לבגדים הארוכים וסופרים את הימים עד היום השווה של הסתיו (21.9) שאחריו מתחילים אט אט להתאמן בחושך ולחזור לחדר הכושר. בנובמבר פגשתי בבריכה את אחד מחבריי לקבוצה – טריאתלט ותיק למדי, שהתלונן שכבר עכשיו (אמצע נובמבר) הוא לא מצליח להוציא את עצמו מהמיטה – אז מה יהיה בדצמבר, כשבתשע יהיה עדיין חשוך? אני מצאתי את עצמי בסתיו נכנעת לאט לאט להכרח לחזור לאימונים בחדר הכושר – למעט ריצות ארוכות ורכיבות סוף השבוע עליהם הקפדתי לשמור. קבוצת הרכיבה הולכת ומצטמצמת ותגיע למספרים הנמוכים ביותר שלה בעיצומו של החורף. אימוני הריצה של המועדון המקומי מתאפיינים במספרים נמוכים מאד של מתאמנים שגם להם קשה לרוץ בחוץ בגשם בחושך (האימונים מתחילים בשעה שש וחצי בערב) ואוטוטו תיזנח התקווה להמשיך עם האימונים גם בחורף. כל האנרגיות בשלב זה של השנה מופנות לשימור – או לפגרה. מצד שני, אין כמו החורף לאימוני בסיס של טרום עונה, לאימוני משקולות ולקצת small talk של חדר הכושר (נשיא האוניברסיטה מתאמן אף הוא באותו חדר כושר…). לאט לאט מזדחל לו החורף על פתחינו ומתקיף בטמפרטורות נמוכות, בהמון חושך, בהרבה רוח וחוזר חלילה…
קישורים קשורים
רוצים לכתוב למיכל? האימייל שלה כאן
חוויות מטריאתלון מקומי The Hell of the West
