הר לעמק, בקילומטר ה-58 לריצה, לקראת סיום, אני רצה לצד נעמי, חברה טובה שמלווה אותי ושתינו עם דמעות של התרגשות. התרגשות של נצחון על הפציעה הארורה הזו, והתרגשות על כך שאני רצה כשכל הסיכויים היו נגדי

מאת:מור שלזינגר

• פרק א' – לפעמים חלומות מתרסקים – כאן
• פרק ב' – צעדים ראשונים – כאן

לא להאמין שפחות מחודשיים קודם לכן, עוד לא יכולתי לרוץ. 24 שעות קודם לכן, עם הפרפרים לפני הזינוק, לא העזתי אפילו לחלום על סיום מתוק שכזה…

פרפרים, חברים וזינוק

3.5.2012 בוקר המרוץ, והפרפרים אצלי בבטן מתחילים להשתולל. בדרך לתל חי
אנחנו נוסעים ארבעת חברי הצוות: יעל גורלי, אבי אדלר ואלון אדלר, כולם
מותיקי הר לעמק, והספיקו לרוץ רביעייה בעבר. אני מרגישה הכי ירוקה שרק
אפשר.

מצד שני אני מברכת על הפרפרים האלו, על החששות. כמה שהתגעגעתי לתחושות
האלו, לחוסר הודאות שלפני אתגר חדש. אני מזכירה לעצמי שגם לפני איש הברזל הראשון שלי
חששתי ככה ואפילו יותר, ומתעודדת קצת. אני מחליטה שעצם זה שחמישה חודשים
אחרי פציעה קשה כל כך אני עומדת על קו הזינוק – זה כבר נצחון!

מגיעים לתל-חי ואני והפרפרים מתייצבים על קו הזינוק. כמו תמיד, מרגע הזינוק
הפרפרים משתתקים. אני פשוט נהנית מהריצה, נהנית מהאנשים סביבי, ומרגישה
הכי בת מזל שבעולם לחזור מהפציעה הזו. הרגליים מאושרות, ורוצות למשוך מהר
קדימה, ואני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי להוריד קצב, יש לי עוד יותר מ-50
ק"מ ריצה לפני. "Race your own race" אני נזכרת במנטרה שעבדה עבורי טוב כל
כך באיש ברזל, ונכנסת לזון שלי. והכי חשוב, אני מרגישה מנצחת מהרגע הראשון
של הריצה בתוך כל היופי הזה. מרגישה שאני מנצחת את הפציעה הארורה הזו.

אבי, אלון ויעל מחכים לי בסיום, ואני מגלה את הפן המיוחד והחברתי של הר
לעמק. האכפתיות, הדאגה, התחושה של הביחד חזקים כל כך. מדהים כמה שהקשרים
שנוצרים בין אנשים בסיטואציה כזו יכולים להיות חזקים. וכצפוי, הרביעייה
שלנו שקטה ורגועה במיוחד. הכל זורם, בלי לחץ, אבי לא יוצא לדרך לפני שהוא
מברר מה שלומי, ואיך היה. אלון ויעל מזכירים לי לאכול, לשתות, להתאושש
ולקחת את הזמן ולפני כל קטע ריצה יעל (שמכירה את הקטעים שלי משנה שעברה)
מתדרכת אותי ונותנת טיפים ספציפיים.

חלום של ריצות

קטע מספר 2 שלי, ויעל מזהירה אותי מראש מפני קטע משעמם וחם, ריצה באגמון
החולה. ועדיין, אני כל כך מאושרת מכך שאני מנצחת את הפציעה הזו, שפשוט שום
דבר כבר לא מפריע לי. נהנית מהנופים, נעצרת לצלם כמובן (אמרנו רגוע…),
ומכירה תודה על כך שאני כאן.

בין ריצה לריצה נוצרת אוירה מיוחדת וייחודית בין כולנו. רגעים קטנים של
אושר, כמו אותה טבילה במי הירדן הקפואים, מיד לאחר הריצה בשמש הלוהטת. ומעל
הכל הדאגה ההדדית אחד לשני, האכפתיות, הפרגון  – הם אלו שהופכים את המרוץ
הזה לחוויה מיוחדת כל כך.
 

הקטעים פשוט זורמים לנו בין הרגליים, והקטע השלישי שלי קצר במיוחד. כבר
פחות חם, ואני זוכה להנות מנופי הכינרת היפהפיים, ומסלול שעובר בתוך שדות
שנקצרו זה עתה. עוד לפני שהתחלתי לרוץ, כבר הסתיים הקטע. ואנחנו ממשיכים
בדרך.

שקיעה חלומית בצלמון ואני מתחילה להבין שהקטע הבא של הריצה שלי יהיה בלילה.
אין לי מספיק נסיון ברגליים בריצות לילה. מי שמרגיעים אותי הם שוב
הרביעייה המקסימה שלי. יעל עם טיפ חשוב על נעליים והבוץ שבדרך, אלון עם
הפנס השווה ואבי שמזכיר לי לרוץ לאט. יוצאת לדרך מלאת חששות, לקטע הארוך
ביותר שלי: 15 ק"מ לפני.

הריצה בלילה מתגלה כחוויה נפלאה. מהר מאוד אני מתרגלת ופשוט נהנית. תופסת
כל פעם פנס מנצנץ לפני ומתרכזת בלהגיע אליו, ולעקוף אותו. מדי פעם גם
עוקפים אותי, והכל נינוח כל כך, עם הנופים הפסטורליים סביבי. יש שקט מיוחד
בלילה ואני פשוט נהנית.

המשבר

בסיום הקטע הרביעי שלי, 39 ק"מ כבר מאחורי, ואז מופיע המשבר. 20 דקות אחרי
סיום הריצה ושרירי הרגליים מתכווצים ללא הפסקה, בעויתות כואבות במיוחד.
בזמן ההמתנה לאבי, אני מרגישה פתאום סחרחורת ובחילה, מחברת אחד ועוד אחד
ומבינה ששוב נפלתי במלכודת המלחים. אני מכירה את התחושה הזו היטב מסיום
האימונים הארוכים לאיש ברזל, לפני שלמדתי לקחת הרבה יותר מלחים ממה שחשבתי
שאני צריכה. רק שהפעם הריצה עוד לא הסתיימה, שני קטעים עוד לפני ואני קצת
חוששת.

ממהרת להחזיר מלחים, משטר חירום של 2 כדורי מלח בשעה. הרבה שתייה,
איזוטוני, ואני מנסה להתאושש לקראת הריצה הבאה. כנראה שנראיתי רע ממש כמו
שהרגשתי כי הרביעייה שלי מאוד מודאגים, ומנסים להציע שאפרוש, שלא אצא לריצה
הבאה בכל מחיר. מי שמכריעה את הכף היא דגנית, שליוותה אותי במרתון באיש ברזל,
ומופיעה לעודד בספונטניות באחת התחנות. היא מעיפה בי מבט אחד, ומייד
מרגיעה את כל הסובבים: "היא יכולה לעשות את זה! ראיתי אותה כבר במצבים הרבה
יותר קשים".

למרבה השמחה, נעמי, חברה טובה ואשת ברזל בעצמה, מגיעה ללוות אותי בתזמון
מושלם בקטע הריצה החמישי. אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב, המלחים עשו את
שלהם, ועדיין – אני מרגישה בטוחה הרבה יותר לדעת שאני לא אהיה לבד.

עם נעמי לצידי הריצה זורמת יותר, משוחררת יותר. נעמי ואני צברנו כל כך הרבה
שעות אימונים ביחד, שבלי מילים היא כבר מרגישה אותי ויודעת להתאים את הקצב
שלה אלי. אני אסירת תודה על הנוכחות המרגיעה שלה לצידי, ופשוט מתמסרת
לריצה. להנאה הפשוטה מהיכולת הזו של הרגליים למצוא את הדרך, גם בחושך,
להנאה מהשקט, מהתחושות. אני מרגישה שהתאוששתי לגמרי ממשבר המלחים, ובסיום
הקטע נעמי ואני מגיעות בריצה מהירה כל כך, שיעל מתלוננת שלא הספיקה לצלם.
צרות של עשירים…

קטע אחרון: דמעות של התרגשות

השעות הקטנות של הלילה והעייפות מורגשת, אבל האדרנלין מחזיק את כולנו ערים.
בטייפון המתנדבים מפנקים אותנו עם תה חם, שנכנס פנימה לעצמות ומחמם אותנו,
ומהר מאוד מגיע הקטע השישי והאחרון שלי. נעמי ואני מתארגנות ליציאה, וברגע
שיעל מופיעה ומעבירה לנו את הצ'יפ יוצאות לדרך. קטע אחרון!!! עכשיו אני
מתחילה לקלוט שאני עושה את זה. אחרי פציעה מטורפת, אחרי כל מה שעברתי עם
ההשבתה והשיקום הסיזיפי והארוך, פחות מחודשיים אחרי שחזרתי לריצה, ואני
פשוט עושה את זה!

נעמי לידי, חולקת את ההתרגשות הגדולה יחד איתי, ואנחנו פשוט רצות ביחד
מאושרות, בשקט. אני עם דמעות של התרגשות בעיניים, ונעמי תספר לי מאוחר יותר
שגם אצלה העיניים היו מלאות דמעות. אני חושבת לעצמי כמה שזה סימלי, שנעמי,
שידעה ללוות אותי ברגעים הקשים והבודדים ביותר של הפציעה, חולקת איתי את
הרגע הזה. נעמי שידעה להיות איתי בשיא הקושי, והסיעה אותי לרופאים כשאפילו
לנהוג לא יכולתי, שידעה לתמוך ולעודד כשאני כבר התייאשתי, נמצאת איתי גם 
עכשיו, חולקת איתי את הנצחון הזה, את ההתרגשות הזו.

קילומטר לסיום, וברגליים יש עוד המון כוח, ואנחנו פשוט טסות את המסלול, כשנעמי מתחילה לשיר לי את שיר הנצחון של רוקי,
שמיד מחזיר לשתינו את הדמעות לעיניים. ועם הדמעות האלו בעיניים אנחנו
מסיימות את הקטע השישי והאחרון. זהו, 58 ק"מ מאחורי. ניצחתי! ניצחתי את
הפציעה הזו!

שאר היום עובר עלי כמו חלום, אבי, אלון ויעל מסיימים כל אחד את הקטע שלו,
וכולנו מאושרים. כל אחד עם המשברים שלו, ועדיין עברנו את זה ביחד, עם פרגון
אמיתי, עם אחוות רצים, וחברויות שנוצרו וימשיכו איתנו הלאה.

הזרע נבט
אותו זרע "פורענות", שנזרע מייד לאחר ההתרסקות,
עם המחשבה על ריצת אולטרה, אותו הזרע נבט. אני אוזרת אומץ, נכנסת לאתר
סובב עמק ונרשמת למקצה ה-100 ק"מ. מכאן מתחילה דרך קשה ומפרכת אך גם מרתקת
ומופלאה, הדרך שלי לחלום האולטרה.

ועל כך בפרק הבא…