כל השלשה הזאת לא היתה מתוכננת, אבל כמו הרבה דברים מוצלחים ולא מתוכננים בחיים, גם החוויה הזו הפכה בסופו של דבר למוצלחת במיוחד
מאת:לירון אברהם
ישראמן 2013 . איך הכל התחיל? חברים המליצו לי להצטרף לתחרות הישראמן. הם ציינו שזו חוויה של פעם בחיים ושאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס אותה. מי בכלל העז לחשוב שזה רלוונטי, שלא לדבר על אפשרי. תמיד חשבתי שזו תחרות ששייכת למכורים ולמקצוענים, אלא שחודשיים לפני הישראמן שמעתי שיש מקצה שלשות וכי ניתן לעשות חצי ישראמן בשלשה, מה שאפשר לי לראות את המהלך כאפשרי. החלטתי שאני מנסה לארגן שלשה, כשהתפקיד שלי יהיה לרוץ.
במקרה, או שלא, פגישת עבודה עם מאור דוידוביץ, קולגה, הובילה לשיחת הישראמן. מפה לשם התברר שהוא רוכב מנוסה ושיוכל להשלים צלע בשלשה – רכיבה. מאור, בחור חד, מהיר, ספונטני וממוקד מטרה הגיב מיד בחיוב.
למחרת פנתה אליי בענייני עבודה דבי קאופמן, קולגה שמתמחה בשוק ההון. הכרנו בתפקידי הקודם כסמנכ"ל פרויקטים שיווקיים ב-TheMarker, ובזכות החברות שלנו בפייסבוק ידעתי שהיא ספורטאית-טריאתלטית. במהלך השיחה העזתי לשאול "את באה לישראמן?" והיא ענתה: "באה לעודד. אבל לא משתתפת".
בינגו! מייד שאלתי אם הייתה רוצה לשחות בשלשה. לאחר היסוס קל (של מספר דקות) היא ענתה בחיוב. "אתה יודע מה, יאללה בסדר, למרות שלא שחיתי מספר חודשים, נלך על זה".
כך נרקמה לה השלשה שלי לישראמן. שלשה שכל מטרתה הייתה לחוות את החוויה, ליהנות מהדרך ולהבין מקרוב את המושג "איש ברזל".
שפעת, דווקא עכשיו?
השלב הבא היה לנסות לרתום את המשפחה שתבוא לעודד. לא שהסתמן קושי במהלך כי אשתי הסכימה מיד, וכך גם בת זוגו של מאור, ואילו דבי רתמה את בנה בן החמש, שיבין מה זה ישראמן.
חודש לפני התחרות הכל היה סגור. שלושתנו התחלנו באימונים עצמיים של הרגע האחרון. אמנם סיכמנו שהדרך וההנאה הם המהות , אולם גם התוצאה חשובה לא פחות.
אלא שלמציאות יש דרכים משלה לחנך אותנו. שבוע לפני הישראמן חטפתי שפעת שהחלישה אותי מאוד, דבר שסיכן את ההשתתפות שלי בתחרות. האימונים נעצרו ועד לתחרות כמעט ולא התאמנתי.
ביום חמישי בצהריים, יום לפני התחרות, האנרגיות לא אפשרו להישאר אדישים. המחלה התמוססה באדים של חשמל שהתפזרו באווירת מתחם התחרות. המוני ספורטאים מקצוענים, נרגשים ומחודדי מטרה צבעו את כל איזור בתי המלון שבאיזור מלון הרודס באילת. את הלילה כבר עברתי ללא שינה, לא בגלל המחלה, פשוט מההתרגשות.
הרעיון בשלשה לחצי איש ברזל או לאיש ברזל מלא הוא שכל משתתף עושה חלק אחד מהתחרות ובסיומו מעביר צ'יפ למשתתף הבא, כמו במרוץ שליחים. מתחילים בשחייה, עוברים לאופניים ומסיימים בריצה.
בשש בבוקר התייצבתי בפאתי חוף הים ביחד עם מאור כדי ללוות את דבי לשחייה. המחזה היה מרהיב. כ-1,000 איש ואישה עם חליפות שחיה שועטים למים, מתחרים בעיקר מול עצמם, מתוך צורך עז להפוך להיות אנשי ברזל, כאילו מישהו עומד שם למעלה ומחייב אותם לשחות נגד עצמם ונגד אחרים.
|
כעבור כ-40 דקות דבי צצה מן הים. היא סיימה את
השחייה ורצה לכיוון שטח ההחלפה של הרכיבה, שמוקם בחניה של מלון ספורט באילת, החלפת צ'יפ זריזה למאור שייצא לדרך. בפעם הבאה – חצי מלא דבי
קאופמן: "זה היה הזוי. ידעתי שאני צריכה לתת הכל, כי בניגוד לטריאתלונים מלאים, כאן עשיתי חלק אחד ולכן בשחייה פשוט התעליתי על עצמי, בלי לקחת אוויר יותר מדי. ידעתי שאין לי אופניים על הראש אז זה היה יותר פשוט. רצתי במהירות למאור להעביר לו את הצ'יפ. בדיעבד, למרות שעשיתי רק חלק אחד מהענפים בטריאתלון, התחושות היו אדירות. ידעתי גם שעשיתי תוצאה טובה (לעצמי) בשחייה ולכן בכלל הייתי בהיי. הגעתי למאור רועדת. זה היה מרגש בטירוף, לראות את כל המעודדים ביציאה מהים ובכלל כל העוצמה של הדבר הזה… אבל זה היה קצר. הבנתי שלי זה לא מספיק, ואין לי ספק שבפעם הבאה אעשה חצי מלא. המטרה בסופו של דבר זה איש ברזל מלא, כי את הדרך הזו קשה לעצור. ורק מי שנוכח באירוע ובחוויה מהסוג הזה כנראה יכול להבין". לאחר השחייה וההתארגנות של דבי, עלינו להרים. חיכינו לסיום הרכיבה של מאור, אחריה מתוכננת הריצה שלי. עמדת ההמתנה הייתה באמצע שומקום. לא מעט |
דבי קאופמן
|
מאור דוידוביץ: "ככבישון מנוסה עברתי כמה רכיבות קשות בחיי, אין ספק שזו הייתה אחת מהן, זינוק מהיר וכבר אחרי 500 מטרים תאונה ראשונה, אופנוע נכנס למסלול הרכיבה ישירות לתוך רוכב, סיטואציה שמזכירה את הצורך בזהירות, למרות הטירוף. בעולם שלנו ברור שיש רק דרך אחת לנצח: מתחילים הכי מהר שאפשר ולאט לאט מגבירים, האדרנלין בשיאו כולם טסים לכיוון העליות, מתחילים 25 ק"מ של טיפוס קיר לנטפים, צריך להיות שם כדי להבין. המחזה שנגלה הוא פרצופים סובלים. אף אחד לא מדבר, כולם דוחפים ומתנשפים, כל אחד מתכנס בעצמו ומקווה שהסיוט הזה יגמר, אני לא חושב שמישהו שם לא מלמל לעצמו בלב "תזכירו לי למה אני פה?!"
90 קמ"ש באמצע שום מקום
עולים להר חזקיה, ומיד טסים למטה במהירות של 90 קמ"ש והנה הגעתי לסיירים, 60 קמ' מאחורי, בודק מהירות, בהתחשב בעליות מהירות ממוצעת בסדר גודל של 26, מסתובב ומגלה רוחות מטורפות בסגנון סנדי, מכות בפנים, קיוויתי לטוס בירידות אבל אז גיליתי שהרוחות בדרך חזרה קשות יותר מזו שעברתי. הרגליים היו במצב קריעה טוטאלית. השרירים כאבו, הנשימה התקצרה אבל נתתי את כל מה שיש לי ברגליים, ואני מניח שכולם עשו כמוני. לפחות הפרצופים אמרו הכול.
עליה אחרונה, מד המרחק מראה 92 ק"מ והנה נקודת הסיום. ספרינט מטורף אחרון ונתתי כל מה שנשאר. פתאום כמה עשרות אנשים צצו להם אי שם במחיאות כפיים. גם זוגתי עמדה שם. חיכתה עם המצלמה, זה היה מרגש. אושר גדול. לא האמנתי שאני, הילד ששקל 120 קילו בגיל 16, עשה את זה! הצלחתי לעשות את החלק הכי קשה בתחרות המטורפת הזו! ירדתי מהאופניים ובמהירות העברתי את הצ'יפ ללירון, מאחל לו הצלחה עם איזה כיף, סטטוס מהיר בפייסבוק, ויאללה להתאושש".
מאור דוידוביץ
לאחר שקיבלתי את הצ'יפ ממאור, התחיל החלק שלי בריצה עם 7 ק"מ של ירידה. היה לי ברור שאסור לי לעשות את הטעות הקלאסית ולפתוח מהר כי אז אני מסתכן בכך שלא אמצא את הכוחות לסיים.
שמרתי על קצב טוב למרות האווירה, הנוף והרצים שנתנו מוטיבציה להגביר קצב. התחושה היתה עילאית. אושר על עצם ההשתתפות והאווירה בכללותה.
אחד הרגעים שהקסימו אותי היה מחזה של ג'יפ מעוטר בלונים ושלטים ממנו בקעו צהלות שמחה ועידוד של משפחה עם 3 ילדים שעודדה את איש הברזל שלה. במבט חטוף ראיתי את השמחה בעיניים שלהם כשפגשו את איש הברזל הפרטי שלהם. בהמשך, כשפגשתי במהלך הריצה את משפחתי שלי, הבנתי עד כמה זו הייתה זריקת מרץ מטורפת עבורו להמשך הריצה.
ישראמן זה דרך חיים
כעבור מספר ק"מ, כשהגעתי לריצה בעיר, אשתי והילדים איתרו אותי על המסלול. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי לראות אותם שם. עצרתי לרגע, נישקתי את כולם ואמרתי להם שאני אוהב אותם, שתיתי קצת מים בתחנת השתייה והמשכתי בריצה.
לאחר 15 ק"מ, הייתה לי נקודת שבירה קלה, אולם המחשבה על הרצים האחרים מסביב ועוצמת המעמד סייעה לי להתגבר על הקושי. בק"מ האחרון, הצטרפה אלי דבי עם בנה, ורצנו יחד לשער הסיום, שם הורגש הסיפוק האדיר בעצם החוויה הזו.
חלוקת מדליות, המוזיקה והאנרגיות מסביב עשו את שלהם. זו חוויה עם עוצמה רבה שלא יכולה להשאיר אותך אדיש.
סיימנו את כל התחרות בתוצאה של 7:30 שעות. מקום 11 בקטגוריית מעורבים מתחת לגיל 120. אמנם זו לא תוצאה בשמים אבל זו תוצאה שבהחלט היינו גאים בה.
השלישייה לאחר הסיום
מעבר לשרירים התפוסים, את התחושות המדהימות קשה לתאר במילים. חצאי מרתון כבר עשיתי בעבר ולא זו הסיבה להתרגשות. בשבילי תחרות הישראמן היתה להעז ולנצח. לרתום את השלשה, לנצח את השפעת שתקפה שבוע לפני, ולהגיע לקו הסיום בישראמן!
גיליתי משהו שהוא הרבה מעבר לספורט, ישראמן כמו גם איירון מן וטריאתלונים, זה דרך חיים של אנשים שמנצחים את עצמם בכל פעם מחדש ולא מפחדים להציב לעצמם רף גבוה יותר. ההתמודדות הזו מול עצמך היא משהו שנותן המון כח מחוץ לעולמות הספורט. עצם הידיעה שהקושי הוא חלק מהשוטף והוא לא מספיק כדי לעצור אותך לעמוד ביעדים שהגדרת לעצמך לא משנה מה הם. אחרי תחרות כזו הכל אפשרי.
תודה למאור ולדבי שהיו שותפים לחוויה ותודה רבה לאישתי שבלעדיה זה לא היה קורה. נתראה בישראמן 2014.
10.2.2013
לירון אברהם – אבא לנועה וגיא, נשוי ליעל, מנכ"ל "עכבר העיר",.
