מאת:דנה מורן
נסיעת עבודה שגרתית הביאה אותי לאירופה. מסוג הסיבובים של "שלוש ארצות בארבעה ימים".
ארזתי בגדים יפים לפגישות, את מיטב הקולקציה החורפית של נייקי, את השעון החדש (כבר חלק בלתי נפרד ממני…) והמראתי מערבה. אלא שמסתבר שלא רק אג'נדה לעבודה הייתה באמתחתי… הבאתי גם את מזג האוויר הסוער. באופן כללי אין לי שום התנגדות לרוץ ולהתאמן בחורף. אלא שאת האמירה הזו קבעתי לגבי החורף הישראלי ולא לזה שאירופה מסוגלת להמציא לנו. מסתבר שזה האחרון דורש מאיתנו יכולות קצת שונות מכמה טיפות ורוחות של ארץ הקודש.
ה- CNN דיווח שמחר יהיה קר מהרגיל וייתכנו משקעים. במונית שהחזירה אותנו למלון, בעיירה קטנה דרומית ללונדון, סיפרתי לקולגה שלי שלמחרת אני מתכוונת לרוץ ריצת טמפו. אחרי הכל הטיסה נקבעה לשעת צהריים מאוחרת מה שמשאיר לי הרבה זמן לרוץ, להתקלח ואפילו להספיק לארוחת בוקר זריזה. מנתון אחד התעלמתי: מד הטמפרטורה שבמונית הראה על2 מעלות… מתחת לאפס.
למחרת קמתי, כמתוכנן, וכשפתחתי את החלון גיליתי שכל הבתים והדשאים והעצים… מכוסים לבן. כל הלילה ירד שלג שנערם וחיכה לבוקר. אני מודה שברגע הראשון היו לי התלבטויות אם כדאי לצאת לרוץ בקור הזה. למרות הפינוק המתבקש, נזכרתי שיש לי בבית לוח שנה עם תמונות של רצים ובאחת מהם רואים אישה שרצה בשלג. אם היא יכולה… אז גם אני. נחושה מאוד לבשתי את השכבות התרמיות המיוחדות שסחבתי ויצאתי לשלג.
התחושה הראשונית היתה קצת מוזרה. כמו לרוץ על חול, רק שצורב מאוד בריאות מרב קור. עם כל צעד שוקעים טיפה ואז קצת יותר קשה לדחוף לקראת הצעד הבא. בנוסף לכל, תחילת המסלול היה עליה, כך שבלי חימום טוב לגיד אכילס… היו קצת כאבים. אחרי מעט קילומטרים החלטתי לשנות אסטרטגיה. לרוץ לצידי השלג. במקום להקשות עם צעדים על המדרכה, לרוץ על שולי הכביש. שם נתקלתי במפגע מסוג אחר – קרח. מכיוון שהאנגלים מאוד מנומסים, לא היתה שום אינטראקציה ביני לבין המכוניות, כשרצתי על הכביש. הצרה היתה שגם לא הייתה שום אינטראקציה בין הנעליים למשטח שרצתי עליו. הייתי צריכה להחליט אם להמשיך ולשקוע במשטח הלבן או להחליק על הכביש… חזרתי לשלג (וחטפתי כמה מטחי כדורים מילדים שבדיוק הגיעו לאזור בית הספר). בהמשך הריצה גם הפלא הפתיתי הזה החל להתפוגג והאתגר הבא היה לנסות ולהימנע מלרוץ בתוך מים קפואים זורמים…
החורף האירופאי – לא כמו החורף הישראלי
אחרי עוד כמה קילומטרים הפסקתי להתרכז ביופי שהעניק מזג האוויר לבוקר הזה, והתמקדתי בריצה. קצת עליות קצת מהירות… כאילו שזה בארץ. האומנם… בסיכומו של דבר יש מטרה בקצה… חזרתי למלון סמוקה, מהבילה ומאושרת (ואיזה מזל שהיו לי בגדים מעולים ששמרו עלי). אגב, אני עדיין מתעקשת שאני אוהבת לרוץ בחורף.
את השבוע הזה קינחתי בשתי ריצות ב… פאריז.
שם התמודדתי עם עוד כמה מעלות מתחת לאפס ונופים מסוג שונה. הדבר הנחמד היה, שלא משנה מה מזג האוויר או הבדלי הטמפרטורה בין פנים הריאות לסביבה שמחוץ לגוף… לא הייתי לבד. לא כשהקפתי את גני לוקסמבורג, לא כשרצתי בפארק שעוטף את מגדל אייפל ולא כשרצתי לאורך הסיינה. אחרי הכל גם להם יש מרתון עוד מעט. חייכתי, אמרתי יפה Bon Jour, לכל מי שרצה לשמוע והבנתי בדיוק מה גם הם מרגישים… רק הקולגות שלי לא הבינו למה אני מעדיפה לרוץ במקום לעוט על החנויות בעיצומה של עונת מכירות סוף העונה… ומה בסך הכל עשיתי? תרגלתי ריצה על האבנים כמו שיהיו ברומא… בעיקר אחרי שהזהירו אותי מהן…
