ביום שלישי, זורק הדיסקוס האיראני אחסן חדדי, שחרר מידיו העצומות את הזריקה של חייו. זו לא הייתה הזריקה הרחוקה ביותר של האיראני הנפוח, אך זו הספיקה כדי להביא למדינתו מדליה היסטורית ראשונה באליפות העולם באתלטיקה.
מאת:אילן גולדמן
לב האריה
הסוס האיראני, העיף את הדיסקוס למרחק של 66.08 מטרים, וזכה במדלית הארד המכובדת. מיד לאחר הזריקה, המצלמות עברו אל אימו של חדדי, אשר חגגה ביציע כשהיא עטופה בחיג'אב – כיסוי הראש המסורתי באיראן. חיוכים זהובי שיניים (של האם) הופנו אל עבר מצלמות העולם אשר תיעדו את הרגע ההיסטורי של האומה הפרסית. "אני כל כך שמח כי זו המדליה הראשונה של איראן בהיסטוריה של אליפות העולם באתלטיקה", סיפר הזורק לרשת החדשות האיראנית, "איראן ספורט". "אני רוצה להקדיש את המדליה הזו לעם האיראני". את חדדי הקדימו יריביו המושבעים, הגרמני רוברט הרטינג שזרק 68.97 מ' לזהב, וגרד קנטר האסטוני שעקף את חדדי במעט – 66.95 מ' אל מדליית הכסף. קנטר סיפר אח"כ לבלוג זורקי הדיסקוס – " מכורים לזריקות", כי חדדי התרברב במהלך ליגת היהלום בלונדון על זריקה של 76 מ' שביצע במגרש איראני שטוף רוחות. "חשבתי לעצמי איך זה מרגיש לזרוק 12 מ' יותר באימון לעומת תחרות. זה גרם לי לגרד בעורף" ניסה האסטוני להצית מריבה על אדמת קוריאה.
חדדי – עם מדליית הארד בקוריאה (צילום: Michael Steele)
"האיראני המסתורי", כפי שכונה פעם על ידי התקשורת האסטונית, התגלה לעולם בשנת 2008, כשלפתע הפציע בזירת הזורקים הבינ"ל והחל לזרוק רחוק מכולם. באותה עונה, חדדי היה בלתי עציר והצליח לגבור על הצמרת העולמית 3 פעמים ברצף, כשהוא מסיים עונה מופלאה בטאלין, עם שיא אישי של 69.32 מ' שנחשב גם לשיא יבשת אסיה. בחודשים שקדמו למשחקים האולימפיים, הענק האיראני נעלם מתחת לראדר ושב רק כדי לסיים במקום ה-17 בביג'יין. "הייתי פצוע", השיב לכל אלה שהטיחו בו ביקורת ותהו לאן נעלם. ניתוח מסובך בכתף, היעדרות נוספת של שנה, וקולות שמספידים אותו, לא הפריעו לו לשוב ולנצח את האליפות האסייתית בנובמבר 2009 בפעם השלישית ברציפות.
"האיראני המסתורי " חדדי עם הכיתוב של האימאם חוסיין על החזה (צילום: Mark dadswell)
תודה למר גרשסבי
הטהרני בן ה-26, אשר מתנשא לגובה של 1.93, ושוקל 127 ק"ג, תמיד היה בחור חזק. כבר בגיל 11, הרבה לפני שזכה בתואר אלוף העולם לנוער, הצליח הנער הצעיר לזרוק כדור כה חזק, עד כי הצליח לשבור את עמדת השער במהלך משחק כדור-יד כיתתי. "המורה שלי לספורט פשוט עמד נדהם. הוא אמר לי, אחסן אתה חייב לקחת חלק בנבחרת הזריקות". מאותו רגע, הנער הצעיר נטל על עצמו משטר אימונים רציני והחל לטפס במעלה הדרג העולמי לבני גילו. כתפיו הרחבות חשו במהירה את הנטל שבא על אומה, אשר מאז השתתפותה במשחקים האולימפיים ב-1948, לא הצליחה לגרוף לביתה מדליה בתחום האתלטיקה.
"המורה שלי, מר גרשסבי אימן אותי, וכבר בכיתה ה' הגעתי למקום החמישי בתחרות בתי הספר בטהראן", סיפר חדדי לסוכנות AFP. "תמיד אהבתי לזרוק דברים, מאז שאני ילד. אפילו כשהיינו נוסעים לים הכספי, הייתי זורק אבנים פנימה למים". בשנים האחרונות, אותו ילד שהשליך אבנים לים, נמצא תחת חוזה חסות של חברת נייקי העולמית "ומתאמן לפחות 10 אימונים שבועיים", על פי דבריו. "אני מתעורר כל בוקר ב-8 אבל מתחיל את אימוניי רק ב-11. אני אוכל צהריים נח מעט וממשיך להתאמן. כל צעד שאני עושה לכיוון מדליה עושה אותי שמח יותר, ואם אעשה כל פעם את הטוב ביותר שאני יכול, יהיה לי לב של אריה. למרות שיש לי כיום מאמן רוסי (מתקשרים ברוסית), על כל ניצחון שאשיג בקריירה שלי, אחד מהאנשים הראשונים להם אצטרך להודות, יהיה מר גרשסבי, מורה ההתעמלות הוותיק שלי".
זורק הדיסקוס האיראני מסור לדתו (צילום: Mark dadswell)
חדדי, כמו מרבית האוכלוסיה באיראן, נמנה על הזרם השיעי באסלאם. הוא מעיד על עצמו, "אני אדם מסור לדת". בעבר, אמונתו באימאם השיעי סיבכה אותו בצרות: במהלך המשחקים האסייתיים בקטאר הסונית, האיראני לבש חליפה עליה נכתב שמו של האימאם השלישי חוסיין, שנטבח ביחד עם מאמיניו בקרב "קרבלה" המפורסם, אירוע עליו מתאבלים השיעים עד עצם היום הזה. מהמשחקים הוא יצא עם אזהרה כי אסור לו להופיע יותר באירועי ספורט, כשסלוגאנים דתיים מעטרים את בגדיו. למרות זאת הוא סיפר, כי בנייקי עיצבו לו בזמנו שני סוגים של חליפות – לכל מקרה, אחד עם הכיתוב "יא חוסיין" והשני בלעדיו. "אני מעריץ ומכבד את האימאם חוסיין והוא תמיד היה ותמיד יהיה בליבי".
אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – כתב באינטרוול, המגזין המשותף של שוונג ועיתון "הארץ". אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי. בעל תואר במזרחנות
