"בשבועות האחרונים הרגשתי שכל הריצות שלי הן ריצות פרידה מהנוף של הארץ. רוב הריצות שלי היו בשעות הערב, בנוף העירוני, כיוון שהיה כבר חושך." דפנה שב נפרדת מהמסלולים בישראל ומתכוננת לרוץ במסלולים של ארה"ב בגובה רב

מאת:דפנה שב

לפני מספר שנים נסעתי לטיול בארצות הברית ושם גיליתי לראשונה שהמון נשים רצות מרתון. עד אז היכרתי בארץ רק אישה אחת שרצה למרחקים ארוכים ולכן הגילוי היה מרגש עבורי. כל פעם שראיתי אשה רצה ברחובות חייכתי לעצמי וקינאתי בה.

את הביקור בשמורות הטבע בדרום ארצות הברית עשיתי יחד עם עוד כמה חבר'ה צעירים בגילי ועם מדריכה מקומית. המדריכה של הטיול, מלינדה, נהגה במיני-ואן לאורך מאות הקילומטרים והובילה אותנו, למקומות היפים ביותר של דרום המדינה. בדרך ל"ציון" יצא לי לשבת לידה במשך הנסיעה הארוכה והיא סיפרה לי שהיא מאד מתרגשת לקראת ההגעה לשם. כששאלתי מדוע דווקא "ציון"? היא סיפרה לי, שהיא עבדה שם מספר שנים בשמורה בתור מדריכה, ושם היא התאמנה למרתון הראשון והיחיד שעשתה. בדיוק מאז אותו טיול החלטתי שכשאחזור לארץ אני אתחיל להתאמן למרתון.

מאז החזרה מארצות הברית חלפו יותר משמונה שנים. קרה לי לא פעם, שבמהלך הריצות שלי פה בארץ הייתי מדמיינת את עצמי רצה בנופים של שמורות הטבע הגדולות שבארצות הברית. חלמתי פעם, שאולי בעתיד אני אעיז ואני אסע לרוץ בכל המקומות שאני חולמת לרוץ בהם, רק בשביל לדעת שלא פיספסתי שום שביל ששווה לרוץ בו. לא ידעתי אבל שהחלום שלי עתיד להתגשם יום אחד,באופן מפתיע ומהר מן הצפוי וזה באמת הולך לקרות.

חשבתי לכתוב מייל למלינדה. לא דיברתי איתה כבר שמונה שנים. אני זוכרת אבל שסיפרתי לה שרצתי במרתון טבריה ואחר-כך הקשר התנתק. חשבתי לכתוב לה, שאני מגיעה לכמה חודשים לארצות הברית, ושאני אגור בעיר שהכי קרובה לגראנד קניון אז אולי באחד הטיולים שלה שתקפוץ, ונצא לרוץ ביחד. אני חושבת שאני אצטרך הדרכה בכל מקרה. וחוץ מזה, עד היום לא אמרתי לה שכל הקטע שלי עם המרתון זה הרבה בזכותה.

בשבועות האחרונים הרגשתי שכל הריצות שלי הן ריצות פרידה מהנוף של הארץ. רוב הריצות שלי היו בשעות הערב, בנוף העירוני, כיוון שהיה כבר חושך. גם מהריצות ברחובות העיר אני יכולה להנות, למרות שהנוף אולי יכול להיות מאד משעמם. הרמזורים, המדרכות הצרות, הריצוף הקשה והמציק כבר לא שינו לי כל כך, העיקר לרוץ, לעשות את האימון. לאחר המירוצים האחרונים של האביב רציתי להספיק לעשות עוד מירוץ אחד לפני הנסיעה כדי לראות באיזה מצב אני מגיעה לאריזונה ולכן השתתפתי במירוץ הרצליה בשבת האחרונה.

ככל שהזמן חלף התחלתי להתרגש יותר וחשבתי תוך כדי ריצה איך זה הולך להיות. אם הכל נראה כמו שהיה אז, ובעיקר, מה יקרה לריצה שלי. ביציאה למסע יש משהו מרגש ומפחיד כאחד. מפחיד בגלל המסע שאני הולכת לעבור,הלא נודע, המרחק מהבית והגעגועים למשפחה והחברים. אבל ההתרגשות הענקית שמתלווה לכל העניין והציפייה מכל החוויות הטובות שאני עומדת לעבור, מקטינים את הפחד.

זה מוזר, תמיד שאני שם אני מדמיינת את הריצות בפארק הירקון או במסלול ליד הבית וכאן בארץ אני מתגעגעת לנופים של שם וחולמת על היציאה למסע. קשה לי להסביר את זה אבל כנראה הנוף הוא לא הדבר הכי חשוב, הריצה היא עיקר העניין.

בשבוע הבא בזמן הזה אני אנחת בפלאגסטאף אריזונה, הממוקמת בגובה של 2500 מטרים מעל פני הים. זה בטח יהיה קשה בהתחלה, להתרגל לגובה ואחר-כך גם לרוץ בגובה, ושוב, כמו אז בברלין למצוא את האנשים שאני ארוץ איתם, להכיר את מסלולי הריצה ולהנות מהנופים החדשים- ישנים. בפעם הקודמת שנסעתי לארצות הברית היה איתי יומן מסע שכתבתי בו כמעט כל יום. היום זה נראה לי מצחיק לחשוב על זה כי הרי יש לי את המחשב שלי, כדי שאתם תוכלו לקרוא את כל מה שאני הולכת לעבור.