אם בעבר זה היה סוג של טאבו, בשנים האחרונות מדובר ונכתב יותר ויותר אודות הפן המנטלי של הספורט. כיום ברור לכל, שלא רק היכולת הפיזית והטכנית של הספורטאי או הספורטאית יכריעו את התוצאה הסופית, אלא לא פחות מכך, ולעתים אף יותר, גם מצבם הנפשי והמוכנות המנטלית.
נחשפנו לכך עוד בסדרת הכתבות הנהדרת של דניאל זילברשטיין בערוץ הספורט, ובכלל בכל ראיון או פודקאסט עם ספורטאים שנערך לאחרונה. ראינו זאת ביתר שאת סביב המשחקים האולימפיים בפריז, שם הצד המנטלי הונח על השולחן בצורה ברורה, ללא סייגים, בין אם בראיונות לפני או לאחר התחרויות ובין אם בניתוחים המקצועיים בפאנלים השונים.
אלא שאם בראיון קצר, או אפילו בפודקאסט של שעה, ניתן לגעת בקצה הקרחון של הנושא, הגיע הספר החדש של אוהד מעוז ואורי טלשיר "ואל תשכח לקחת את הכדור שלך", וזרק אותנו לעומק המים, בלי צורך בשנורקל, משקפת או חליפת צלילה.
אוהד מעוז הוא פסיכולוג ספורט מהבכירים בישראל, שעבד עם מיטב הספורטאים והספורטאיות האולימפיים בישראל, עם קבוצות בכירות בארץ ובחו"ל ומי שהקים את המערך המנטלי של הוועד האולימפי. הוא היה פורץ דרך בישראל כבר בתחילת דרכו, וכעת בפרספקטיבה, נראה שהדבר נכון שבעתיים.
"ואל תשכח לקחת את הכדור שלך"
בספר החדש, מעוז מכניס אותנו לנבכי הצד המנטלי של הספורט הישראלי, עם סיפורים מאחורי הקלעים של כמה מהרגעים הגדולים והמכוננים שלנו. מהמדליות האולימפיות של יעל ארד ואורן סמדג'ה, דרך רגעים זכורים בכדורגל בנבחרת ישראל, מכבי והפועל ת"א, ועד ההישגים של נהג המרוצים ראם סמואל, הטניסאי איל ארליך רוכבת האופניים ענבר רונן ועוד.
מעוז משתף בכנות ובפתיחות בחלק מסודות המקצוע, שחלקם היום נראים טרוויאליים, אך אז היו חדשניים ויוצאי דופן – איך עזר לאורן סמדג'ה לנצח דרך שפת הגוף באקט שהיה נראה אז חדשני, איך סייע ליעל ארד להאמין בעצמה ולהשיג ניצחון אחר ניצחון, גם במחיר של פעולות שעשויות לערער את האמון בו ומה היו הכלים שלאחר מכן יישם גם מעבר לים בנבחרת בריטניה הגדולה ברוגבי.
בניגוד לכאלו שמעדיפים להאדיר את הישגיהם ולהחביא את הכישלונות, מעוז פותח את הלב גם לגבי המקומות בהם פחות הצליח להשפיע, וניתן ללמוד מהם לא פחות. איך מאמני נבחרת ישראל בכדורגל סירבו לקבל את דעתו, איך במכבי ת"א שכחו להזמין אותו לאירוע חגיגות האליפות, איך הצליח לריב עם מי שהיו הקרובים אליו ביותר ואיך ניסה להקים חברה לייעוץ מנטלי שבסיבובה הראשון לא הצליחה להתרומם.
יעל ארד | צילום: זיו קורן, ויקימדיה
דומה שעבור מעוז מדובר בספר חייו, הרבה יותר מאשר רק סיפור זיכרונותיו, אלא בין צוואה למניפסט כמעט, על השינוי שבוצע בתחום המנטלי בספורט לאורך השנים, ממשיך להתבצע גם במהלך כתיבת שורות אלו ועוד עתיד לקרות בעתיד. מעוז הוא כבר סבא, אחרי 40 שנה בענף, וכשהוא כבר חובק נכדים, גם הוא מבין שלדברים שהוא עבר וחווה יש ערך שלא יסולא בפז – עבור הדורות הבאים של אנשי המקצוע, עבור מאמני העתיד, הספורטאים (והוריהם) ועבור אוהדי הספורט שצמאים לקבל הצצה אל מאחורי הקלעים.
כספורטאי לשעבר, אך קודם כל כאוהד מושבע, נשארתי מרותק. לא רק שקיבלתי מבט אל הכלים שסייעו ומסייעים לספורטאים הגדולים ביותר, גם זכיתי לתובנות בגוף ראשון מהאיש שהיה שם וביצע את אותן פעולות. אמנם לעתים הספר נע אחורה וקדימה בזמן, כך שחלק מהסיפורים לעתים באים והולכים כמה פעמים לאורך הספר, אך גם זה לא מעיב על איכותו.
