מאת:קובי בכמן

אין כמעט מירוץ אותו אני מסקר בו לא נשאלתי על ידי רצים, צופים ואפילו מארגני מירוצים מי הם החבר'ה הותיקים האלו שמגיעים לשער הסיום, הרבה לפני צעירים רבים בריצה קלילה ובזמנים שאפילו עם הרבה אימונים – הלוואי עלינו. כשמתברר לשואלים כי גילם של חלק מהותיקים הוא מעל 70 אני שומע אותם מפטירים במלמול מלווה בתנועה המביעה השתאות: " זה פשוט לא יתכן, הלוואי ובגילם אוכל ללכת……"

משימה קשה היא לתאם פגישה עם החברים. למרות שכולם לאחר גיל פרישה מעבודה עסוקים הם בפעילויות שונות, חלקן בהתנדבות וחלקן המשך פעילות של שנים רבות ללא הפסקה ובנוסף, כמובן, איך לא, תוכנית עמוסת פעילות לשמירה על הכושר הגופני.
סביב שולחן באיצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף אנחנו יושבים לשיחה. אני מנסה לדובב את החברים הביישנים שלא נוטים להתהדר בהישגיהם המופלאים, אבל נו….." אם זה בשביל דור ההמשך זה חשוב"

זאב נווה – זקן השבט, טריאתלט וספורטאי פעיל

אף אחד לא מתנדב להיות ראשון הפעם. בדיבורים הם לא מצטיינים, לכן קבעתי את סדר הדוברים – מהותיק לצעיר. ראשון הדוברים,
זאב נווה בן 78
המתגורר בצור-הדסה שליד ירושלים. זאב מגיע מצויד בבגדי ספורט " אם כבר אני כאן בהדר-יוסף למה לא להרביץ איזה אימון קטן אחר-כך?"
זאב, מוסיקאי במקצועו, התחיל לרוץ למרחקים ארוכים לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת בגיל 61. זאב, חבר מועדון "איילות" מספר: "לפני זה אמנם שחיתי קצת להנאתי ומדי פעם הלכתי או רצתי למרחקים שלא יותר מ3- עד 4 ק"מ. לרוע מזלי באותה עת היתה לי סתימת וריד ברגל שמאל והרופא אמר לי שאין מה לעשות, צריך ללמוד לחיות עם זה. אני טיפוס עקשן באופיי והחלטתי להלחם בתופעה בכוחות עצמי. התחלתי לרוץ והתופעה נעלמה לאחר שבועיים. מאז התמכרתי לריצה. אבל אני לא רק רץ אני גם שוחה ורוכב על אופניים ומשתתף בתחרויות טריאתלון. באחת התחרויות לפני מספר שנים רכבתי על האופניים והחלקתי מהם על גשר רטוב. שברתי את עצם הירך. לא עברו חודשיים והתייצבתי לעוד תחרות. אני זוקף זאת לאימונים הרבים המקנים לי חוסן נפשי ופיזי. הכל מתחיל בראש. אימונים ואמונה ואני פשוט אוהב את זה – זה הסוד שלי. אני צמחוני ושומר על תזונה נכונה. בשנים האחרונות שעסקתי בהוראת המוסיקה למדתי גם רפואה אלטרנטיבית במשך 4 שנים ואני גם נאוטורופת מוסמך. אני מתאמן כל יום למרות שלאחרים אני ממליץ על יום מנוחה. אני פשוט לא יכול בלי זה. ממש מכור להנאה שבכך. אני רץ גם מרתון והמטרה שלי היא לסיים את הריצה ולהרגיש
טוב. אני טיפוס הישגי אבל שומע לגוף שלי. אין אצלי להשיג תוצאה בכל מחיר".
זאב מסיים עם השקפה מעניינת על החיים " אדם בין 60-70 הוא קשיש, בין 70-80 הוא ישיש וכל השאר זה בקשיש".

ראובן פינקל – ממציא שיטת פינקל

אחריו, ראובן פינקל,
חבר מועדון "אילות", גם הוא בן 78. " זאב מבוגר ממני בחודש אז הוא צריך לדבר ראשון" אומר פינקל, שהוא שם דבר בקרב הרצים הוותיקים. פינקל הוא פרדסן וותיק שמתגורר בנם-ציונה, אך במקור הוא מבית-עובד. פינקל מספר: " דוד טבק, האצן האגדי, היה שכני והוא זה שלמעשה דחף אותי לריצה. הוא היה הפרטנר שלי בשנות ה50- לריצה. בזמנו רצנו באיצטדיון מרוב בושה שלא יראו אותנו רצים ברחובות. מאז נדבקתי בחיידק הריצה ואני לא מפסיק לרוץ". פינקל ידוע בקרב הרצים ברעיונות המטורפים שלו. ידועה הריצה שלו, מלפני מספר שנים מנס-ציונה ועד אילת למרחק 360 ק"מ בעשרה ימים או סובב ישראל למרחק 1250 ק"מ, בו נדרש היה ממנו ושותפו לריצה פיוטר ברנשטיין לרוץ כל יום 50 ק"מ. השיטה היתה שיטת פינקל – לרוץ שעה ולנוח עשר דקות עד לסיום המשימה היומית. ארבעה ימים לפני סיום המשימה היא הופסקה מסיבות שאינן תלויות בנו אומר פינקל.
עד לפני ארבע שנים תוכנית האימונים של פינקל כללה ריצה של 25-30 ק"מ ביום ולקינוח 1500 מ' של שחייה בבריכה, שבעה ימים בשבוע. פינקל ממשיך: " היום אני רץ כל יום 12 ק"מ שבעה ימים בשבוע ובשביל לעודד את אישתי לפעילות אני מצטרף אליה להליכה יומית של שעה. אני לא הולך לרופאים ואם אני מרגיש לא טוב בבוקר אני הולך לשחות 30 בריכות במקום לרוץ ומרגיש מצוין אחרי זה – הכל בראש".
פינקל ממשיך באני מאמין שלו: " אני לא מאמין בתפריט תזונה מיוחד, אני אוכל כל מה שבא לי. אני אוהב שוקולד, ריבות, גלידות. רק על דבר אחד אני מקפיד – לא לאכול בשר במידה מוגזמת. בריצה אני מפרגן לאחרים גם אם מישהו אחר מקבוצת גילי משיג אותי בתחרות. לפעמים אני רואה צעירים שמתביישים שאני משיג אותם בתחרות. אני רואה את המבטים בעיניים שלהם ובסוף הריצה אני ניגש אליהם מחבק אותם ומעודד אותם. אצלי הפן החברתי חשוב ביותר. מה יותר טוב מלרוץ בנופי הארץ להרגיש טוב והיות חבר של הרבה אנשים".

וולטר טויטש מהרצליה
חבר מועדון "אילות", בן 74. רואה חשבון במקצועו הוא טירון בריצה, אך עליו אומרים: בא, ראה ניצח. וולטר מספר " התחלתי לרוץ בגיל 65 עם פרישתי לגמלאות. אני ובני יאן התחלנו לרוץ בערך באותה תקופה. בני נדבק יותר חזק ממני בחיידק. אני לא מתאמן כל כך הרבה. אני רץ פעמיים בשבוע בחוץ 6 ו12- ק"מ ועוד פעמיים באותם מינונים על המסילה. בתחרויות אני לא רץ רחוק יותר ממרחק חצי המרתון ואם אני מתכונן לתחרויות אלו אני מעלה את המינון ל18- ק"מ". בקרב הרצים הוותיקים וולטר הוא תופעה – פשוט כשרון בלתי רגיל שנחשף מאוחר לריצה. וולטר רץ לפני שנה באטלנטה את חצי המרתון ב1:45:29- שע' ו10- ק"מ ב48:22- דק', השנה בכפ"ס. וולטר מסביר" כנראה שזה הגנים שלי. כל אחד צריך להתאמן לפי מה שמתאים לו. אני אוכל אוכל בריא ולא לוקח תוספים. חוץ מריצה אני מתעמל, מתאמן בחדר כושר, שוחה או הולך.

על ד"ר אליהו קומאי, 72,
חבר מועדון "אילות" הארנו את הזרקור בגיליון 109. אליהו, ד"ר לפיזיקה, איש עסוק מאוד, שתקן אך בעל ידע ויכולות רבות. אליהו הוא בעל הרקע המקצועני הרב ביותר בחבורה. בעברו השתתף בעשרות מירוצים אך מיעט להתחרות בגיל הצעיר. בגיל 50 קבע במרתון לונדון 2:34:00 שע'. אליהו מספר " התחלתי להתאמן מגיל 20 לערך ורצתי 20 פעם את מרתון טבריה משנת 1977. היום אני רץ ומתעמל כל בוקר. אני אדם שיטתי המאמין בהתמדה ומתינות. כל שבוע אני מוסיף קצת עומס באימונים ובודק כל פעם על פי הרגשתי אם אני עייף יותר מתחילת השבוע הקודם. במידה ולא אני מעלה בעומס. כך אני ממשיך שבוע אחר שבוע. אם לאחר ששה שבועות לא הרגשתי עייפות אני ממציא אותה באחד הימים וחוזר הביתה אחרי שלושה ק"מ. בעבר הרחוק התאמנתי שבעה ימים בשבוע מחוסר ידע – זה פשוט לא התאים לגוף שלי ועברתי לששה ימים. מעבר לגיל 60 אני מתאמן חמש פעמים בשבוע ומקפיד על ימי המנוחה בהם נבנית ההתקדמות הפיזיולוגית של הגוף. אני מתאמן כבר 52 שנה ואסור לי לרוץ נגד הפיזיולוגיה. אם אני רואה שאני בכושר לא טוב אני לא מגיע לתחרויות לכן לאחרונה רואים אותי פחות בתחרויות ואני מתמודד נגד השעון".
אליהו מעביר מסר " תתמידו אבל אל תגזימו בשילוב תזונה נכונה זאת הנוסחא להצלחה לפעילות לאורך כל החיים. אני שמרתי על עצמי כאדם פעיל עד היום הודות לספורט".

הצעיר בחבורה – אבנר ארד

הינוקא בחבורה
הוא אבנר ארד, 72,
חבר קיבוץ מעברות ממועדון "גבהים". אבנר מחכה לתורו בסבלנות. זוהי הקרבה מצדו לנוכח ההיפראקטיביות הידועה שלו בקרב החברים. אבנר מוכר בקפיצה ה"ערבית, הססגונית שלו בסיום כל מירוץ כמו מתעמל מנוסה. השטח החזק של אבנר זה הים, כאיש שייטת בעברו הנטייה שלו היא יותר לכיוון הטריאתלון בו יש שילוב של ים בתחרות. אבנר מספר " מאז שאני מכיר את עצמי כילד אני רץ, פשוט לא יכול ללכת. בצבא בעבודה ובכל מקום בו אני נמצא אני רץ ושוחה. אני עובד במדגה של הקיבוץ ורץ גם שם. לפעמים זה פוגע בעבודה שלי אבל אני פשוט לא יכול בלי זה. ב1956- התחלתי לרוץ בהקפת התבור, המשכתי שלוש שנים והפסקתי ל25- שנה. חזרתי לרוץ בתבור בדיוק בגיל 50. האהבה הגדולה ביותר של היא שחייה בים עם סנפירים ובתחום הזה אני אוהב אתגרים. לפני מספר שנים יזמתי את צליחת הכנרת לאורך – מרחק 25 ק"מ. אני עשיתי זאת ב10- שעות והגעתי לקו הסיום לבד. לפני שלוש שנים יזמתי שחייה מסביב לכנרת למרחק 52 ק"מ. שחיתי יום ולילה עם חליפה וסנפירים. כל שלוש שעות הפסקה של שעה. סה"כ המשחה ארך 31 שעות ברוטו. האתגר הבא המתוכנן הוא משחה מאילת לשארם א-שייך – 250 ק"מ. כרגע אין אי
שור ביטחוני לכך ונרשמו למשחה ארבעה "משוגעים לעניין" בינתיים.

בתחום הריצה אני לא מתאמן באופן סדיר. אני רץ פעמיים שלוש בשבוע 5-8 ק"מ ואוהב להתאמן אימון מדרגות ואהבתי גם את האתגר של הטיפוס למגדל עזריאלי. אין לי הרבה זמן לעיסוק בספורט עקב העבודה שלי ואני עוזר גם לביתי לשמור נכדותיי התאומות".
אבנר זכה לקבל את התואר של ספורטאי מצטיין בעמק-חפר לשנת 2000. אך למרות זאת הוא מריר כלפי הממונים על הפעילות הגופנית בקיבוץ שהחליטו להפריטה ובכך לדעתו פגעו בפעילות פגיעה אנושה.
ולסיום אומר אבנר: " באמת שלא חייבים להיות משוגעים לדבר כמוני. הנה אישתי התחילה ללכת כל יום שעה ורבע וגם היא מרגישה מצוין. אז המתכונת היא תזונה נכונה ופעילות מאוזנת – כל אחד לפי יכולתו".

המסקנה: אתם, הקוראים הצעירים עד גיל 70, עתידכם לפניכם.

מתוך מגזין עולם הריצה