שחיית מרתון היא ספורט מאד מנטלי. אני נמצא שעות ארוכות בתוך מרחבי המים הפתוחים, נאבק בקור ובחום, במלח, בגלים, בזרמים ובמדוזות, אבל בעיקר מתעמת עם עצמי. מתמודד עם הצורך הכמעט נואש של הגוף אחרי שעות של שחייה, לצאת מהמים אל "חוף מבטחים". מול המחסור בחמצן שזועק מהריאות, שרירי הכתפיים המאובנים והגידים הכואבים מתנועות הגריפה הבלתי פוסקות, העיניים הדומעות מאדי המלח במשקפת, האוזניים והאף שנסתמו זה מכבר והגרון הניחר ששורף ממי הים. אז על מה באמת אני חושב שם כשאני שוחה בלב ים? ואיך אני יודע שברגע שאני אצא מהים זה רק עניין של שעות עד שאשוב אליו בחזרה?
האם נולדנו לשחות? | צילום: באדיבות גיא כהן
עוד כתבות בנושא
מה אתם צריכים לעשות לפני שאתם נכנסים לשחות במים פתוחים?
7 טיפים למשחה הראשון שלכם במים פתוחים
גיא כהן שחה ברציפות 70 ק"מ ב-24 שעות
לשחות ללא הפסקה מעל 20 שעות
רבות כבר נאמר על כך שנולדנו לרוץ, אבל מעולם לא שמעתי על "נולדנו לשחות". בני האדם רצים כבר משחר ההיסטוריה. אין שום עדות לכך שהם גם שחו. למעשה, שחיית מרתון במים הפתוחים היא כל כך חדשה שהאדם הראשון הידוע שחצה גוף מים גדול בשחייה הנו קפטן ווב שחצה את התעלה האנגלית בשנת 1875. הוא שחה בסגנון חזה עם הראש מחוץ למים, פשוט כי עוד לא ידעו אז לשחות בסגנון חתירה. זו לא הסביבה הטבעית שלנו. אין לנו זימים, אין לנו סנפירים. להרבה מאתנו הים הוא מקור לפחדים קמאיים לא נשלטים. תדמיינו שחיה בים בחצות הלילה השחור תחת מעטה של ערפל סמיך וגלים שוצפים ומתנפצים. מיד זה יעורר פלצות אצל רוב הקוראים. אז איך בכל זאת אפשר להתגבר על כל אותם הפחדים וליהנות כל כך מהספורט הנפלא הזה?
אני אוהב את הים, מעדיף תמיד שחייה במים הפתוחים על פני שחייה בין קירות מעל לקו שחור. כי כאן זה אני בתוך הכחול הגדול. זו הרגשת חופש, אתה נטמע בתוך הטבע. לא צריך להיאבק בים. הוא גדול וחזק ממני. אני לומד להיות חלק ממנו. כמו הדגים, כמו הדולפינים, מנצל את תנועות הגלים והזרמים לתועלתי. לומד לוותר כשצריך, או להתמודד כשאפשר. כי מול הים צריך להיות צנוע, לא להתגרות בו. וכשאני לומד את הסודות הקטנים האלה אני מגלה את החופש האמתי, את העצמה והעונג שיש בו.
ספורט משחי המרתון בעולם עדיין מצומצם למדי. שחייני המים הפתוחים המקצוענים בסבב העולמי ובמשחקים האולימפיים מרוכזים בעיקר במשחים למרחקים של 5 ו-10 ק"מ. שחיית המרתון מתייחסת למרחקים שהם מעבר לאלה. לרוב מעל 25 ק"מ. אבל המרחק הוא פחות חשוב, הרבה מהמשחים הארוכים מתייחסים למרחב שבין שתי נקודות יבשתיות. כמו חציית התעלה האנגלית, או הקפת האי מנהטן. כששוחים במרחבים של המים הפתוחים יש השפעה גדולה מאד לזרמים, לגלים, לרוחות ולטמפרטורת המים. כל המשתנים האלה שונים מיום ליום, אפילו משעה לשעה. לכן האתגר הוא לא בהכרח הזמן שזה לוקח, זה לא המהירות ולא המרחק. האתגר הוא בהשלמת המשימה. וזה דבר נפלא כי הוא מאפשר לכולם להיות שווים בפני האתגר. שחיינים מהירים כמו איטיים, שחיינים צעירים כבוגרים, נשים כגברים.
הנה סיפור נחמד, השחיין האוסטרלי טרנט גרימסי שמחזיק בשיא המהירות של חציית התעלה האנגלית (6:55 שעות), נפגש עם השחיינית האנגליה ג'קי קובל, שהיא בעלת התואר "החצייה האיטית ביותר של התעלה" (28:44 שע'). "אני מלא הערצה לג'קי" ככה מספרים שאמר טרנט, "כי היא עשתה את מה שאני כנראה לא אוכל לעולם לעשות וזה לשחות ללא הפסקה במשך 28 שעות רצופות כדי להשלים את המשימה. אין ספק שלי היה הרבה יותר קל ממנה, ולכן בוודאי שהיא גיבורה גדולה בהרבה ממני". ברשימת 50 הנשים ההרפתקניות והמשפיעות בעולם השחייה במים הפתוחים, לג'קי קובל יש מקום של כבוד.
שני השחיינים האלה מייצגים בעיני את התרבות והחזון של שחייני המרתון במים הפתוחים: היה צנוע וישר, תן כבוד לטבע ולעמיתיך. היה מוכן להתמודד עם אתגרים יוצאי דופן. ההצלחה שלך היא בהשלמתם בשלום, בלי כל קשר למה שהאחרים יעשו.
לא משנה הזמן, העיקר המרחק. גיא כהן | צילום: באדיבות גיא כהן
הישראלים באתגרי שחייה
כאנטיתזה לסיפור הקטן והיפה הזה אני אציין את השם דיאנה ניאד. השחיינית שכביכול שחתה עצמאית וללא תמיכה מקובה לפלורידה. תמיד כשאני מספר לאנשים על הספורט שלי, דבר ראשון שהם שואלים זה "ואת הסרט של השחיינית הזאת ששחתה מקובה לאמריקה אתה מכיר?" אני מכיר את הסרט, ואני גם יודע שהמשחה שלה מעולם לא הוכר כמשחה שהושלם באופן עצמאי על ידי כל גוף רשמי של איגודי המים הפתוחים בעולם. על כן גם לא הוכר כשיא כלשהו, בניגוד למה שמצהירה דיאנה בעצמה. למה ומדוע? בכדי שאוכל לעצור כאן אני פשוט אפנה אתכם לאתר מיוחד שהוקם בנושא על ידי פדרציית שחייני המרתון ונקרא: Diana Nyad Fact Check site www.nyadfactcheck.com.
באופן מוזר, עד היום מעט מאוד שחיינים ישראלים לקחו חלק באתגרי שחיית המרתון בארץ ובעולם. הספורט הזה עדיין לא מוכר כאן מספיק ונמצא ממש בחיתוליו. זה בעיקר מפתיע למדינה שפרוסה לחוף הים בכל אורכה, ובעלת מזג אויר כל כך נוח שמאפשר לנו לשחות בים בכל ימות השנה. פרופ' איתן פרידמן הוא הישראלי היחידי עד כה שחצה את התעלה האנגלית, וגם הקיף את מנהטן בשחייה. מלבדו, למיטב ידיעתי, רק עוד שלושה (אלעד בנימין, דניאל קציר וירון דוידי) ניסו בשנים האחרונות לחצות את התעלה סולו ונאלצו להפסיק את המשחה שלהם לפני הסיום. השחיינית אבישג טורק תנסה לעשות זאת בעוד כשבועיים.
יש כיום התעוררות וצמיחה מהירה בפעילות של שחייני המים הפתוחים בארץ, ואני בטוח שנשמע על שחיינים נוספים שישתתפו גם במשחי המרתון ובאתגרים שונים ברחבי העולם בשנים הקרובות. סנונית ראשונה להשתלבות הישראלים אפשר לראות ברשימת 50 השחיינים הגברים ההרפתקנים והמשפיעים בעולם לשנת 2017 (של WOWSA) שם מופיעים ששת שחייני "קפריסין-ישראל": אודי אראל, לוק שטבון, בן אנוש, עודד רהב, דורון עמוסי ואורי סלע. כבוד גדול, וכאמור זוהי רק ההתחלה.
זהו, אני זז לניו-יורק לשחות מתחת לעשרים גשרים.
כתוב יפה
שמח ולא מופתע, שאתה ממשיך להציב לעצמך אתגרים להתמודד מולם , לבחון את גופך ונפשך בהם
ממשיכים לעקוב תהנה המון