מי שיודע לספר, יכול לכתוב סיפור מעניין על כל אחד – בטח אם מדובר על ספורטאי אולימפי ועוד אחד שהלך עד הסוף והפך לאלוף אולימפי. במקרה של אנתוני ארווין, לא ממש צריך להתאמץ. מספיק להיכנס לעמוד שלו בוויקיפדיה כדי להבין שהפרט המשעמם היחידי שם הוא מקום הולדתו, ולנסיה שבקליפורניה. ובכל זאת, רגע לפני שהוא מגיע לארץ כדי להתארח בישראמן גארמין במקצה השלשות ולמחרת במשחה גביע הים האדום, אנחנו מביאים לכם את סיפורו של השחיין שריגש כל כך הרבה אמריקאים בקיץ האחרון.

הפך לספרינטר הטוב בעולם. כריכת ספרו האוטוביוגרפי של אנתוני ארווין Chasing Water: Elegy of an Olympian

עוד כתבות בנושא 
אנתוני ארווין היה בין זוכי פרסי משקפת הזהב בארה"ב 
חותרים לשלמות? 4 העקרונות העיקריים של סגנון החתירה 
הקליפ של ישראמן גארמין 2016 

רע בלימודים אבל טוב בשחייה

אז הנה תסריט שקרוב לוודאי שלא היו "עפים עליו" בהוליווד בטענה שהוא לא הכי הגיוני: ילד יהודי בן לאבא אפרו-אמריקאי נזרק לבריכה בגיל צעיר בעיקר בגלל שהוא מופרע וצריך לרסן אותו. הוא רע בלימודים, אבל טוב בשחייה למרות שבגיל תיכון הרופאים קובעים שהוא סובל מתסמונת טורט. הוא לא סתם טוב, הוא מתגלה כספרינטר מטורף, ובגיל 19 עם מראה לא אופייני כולל שני עגילים באוזניים הוא מככב במבחנים האמריקאים למשחקים האולימפיים בסידני. הוא מגיע לאוסטרליה וזוכה במדליית הזהב ב-50 חתירה, ושנה לאחר מכן הוא הופך לספרינטר הטוב בעולם עם תארים ב-50 ו-100 חתירה באליפות העולם. אגב, הוא גם נחשב לשחיין האפרו-אמריקאי הראשון בנבחרת אמריקאית, למרות שהוא נראה יותר לבן משחור.

להרשמה לישראמן גארמין לחצו כאן

וכאן מגיע הטוויסט. לאחר אליפות העולם הוא מחליט לפרוש כשהוא בן קצת יותר מ-20, ונעלם ממפת השחייה. בזמן שבארצות הברית כבר מתרגלים לכוכב הבא של השחייה, אותו שחיין יהודי/אפרו-אמריקאי מסתובב עם גיטרה בין דירות של חברים בניו יורק, מעשן סיגריות, שותה אלכוהול ועושה סמים מכל מיני סוגים, מוכר ב-EBAY את מדליית הזהב שלו מסידני ב-17 אלף דולר ותורם את הכסף לנפגעי הצונאמי בתאילנד, מנסה להיות גיטריסט בלהקת רוק, מחפש את עצמו, נהיה בודהיסט, עושה שטויות ובורח משוטרים עם האופנוע הכבד שלו, מתקעקע בטירוף, מנסה להתאבד בבליעת כדורים ולבסוף מגלה מחדש את השחייה על ידי לימוד ילדים שפוחדים מהמים. ואז הוא מבין כמה השחייה חסרה לו, ואז הוא מחליט לעשן סיגריה אחרונה לפני אימון הקאמבק הראשון באוניברסיטת קליפורניה, ואז הוא גם מצליח לגבור כמעט על כל האמריקאים ולהגיע למשחקים האולימפיים בלונדון ב-2012 שם הוא מסיים חמישי ב-50 חתירה.

הוא מחליט להמשיך כי רק אחרי גיל 30 הוא מבין שבשבילו להיות שחיין מקצוען זו העבודה הכי טובה בעולם. בגיל 35 הוא מצליח להגיע גם למשחקים האולימפיים בריו ושם, וזה החלק הכי הזוי בעלילה, הוא זוכה שוב באותה מדליית זהב שבה זכה בגיל 19 במשחה ה-50 חתירה.

הפך למדליסט הזהב האולימפי המבוגר ביותר בהיסטוריה

ברמת העיקרון הבריף לתסריט היה צריך להיות קצר יותר מ-250 מלים, אבל במקרה הזה קשה לתמצת יותר וגם ככה כל מה שכתוב בפסקאות למעלה ישמע לא הגיוני. אבל זה באמת הסיפור של אנתוני ארווין, שאומר שגם ספרו האוטוביוגרפי קצר מדי מכדי להכיל את כל מה שעבר עליו. ואם ייצא לכם לפגוש אותו בביקורו המתוכנן בישראל במסגרת ישראמן גארמין, תוכלו להצטרף לאלפים אחרים ששאלו אותו בעיקר "למה?". איך זה שהוא פרש בגיל צעיר כשהיה שחיין כל כך מבטיח? איך זה שהוא הצליח לחזור לצמרת העולמית אחרי יותר מעשור ללא שחייה? ואיך הוא הפך למדליסט הזהב האולימפי המבוגר ביותר בהיסטוריה?

עד שהוא ינחת כאן, אנחנו ננסה לענות על חלק מהשאלות בהסתמך על המידע שניתן למצוא על אנתוני ארווין. מגיל צעיר היה אפשר להבין שלא מדובר בספורטאי שגרתי. מן הסתם אחרי גיל 18 הוא התבגר, אבל ארווין מספר שהוא עצמו היה מכוון מטרה בגיל הזה והמטרה היתה להיות אלוף אולימפי. הוא עשה זאת בסידני 2000 ומבחינתו הוא מיצה את עצמו כשחיין. נכון שהוא "סחב" עוד שנה שבה עשה שני דברים מדהימים בתחום הספרינט: 1. הוא שבר את שיאו האמריקאי של מאט ביונדי ב-100 חתירה. 2. הוא זכה בדאבל במשחי הספרינט באליפות העולם תוך כדי שהוא גובר על פיטר ואן דן הוגנבנבד האגדי.

אבל זה כנראה רק גרם לו להיות בטוח בפרישה שלו. על השאלה "למה?" הוא ענה כך: "באותו רגע שאתה מנצח אתה הכי טוב, אבל מאותו רגע אתה כל הזמן צריך להתעסק בלהוכיח את זה. מהנסיון שלי, להיות הכי טוב זה מצוין לרגע, ולאחר מכן זה פשוט מבאס".

בודהיזם, קאמבק וחלק מרביעיית השליחים של ריו

קצת אחרי שנכנס לקטע של הבודהיזם ארווין טען שההצלחה האישית שלו בשחייה ממש לא מעניינת, אבל מה שעניין אותו היה התרומה של השחייה לגוף ולנפש, אותם הוא די הזניח בזמן שהלך לאיבוד תוך כדי החיפוש העצמי. אגב, מלבד העובדה שלימוד השחייה החזיר לו את האהבה למים, היו שם עוד כמה גורמים שנתנו דחיפה לחזרה שלו לספורט תחרותי. אחד מהם היה חבר שהציע לו לכתוב אוטוביוגרפיה על הקריירה הקצרה שלו. ארווין הסכים, וברגע שהתחיל לעבוד על זה הוא הבין, אחרי כל כך הרבה שנים, שהוא לא רוצה שכך תסתיים הקריירה שלו. הוא נרשם לקבוצת מאסטרס כדי לחזור לכושר ומשם המשיך למעבר הגדול מניו יורק בחזרה לקליפורניה כדי לחזור להתאמן במקום שבו הכל נפסק וגם להשלים את לימודיו האקדמאים ובמקרה הזה ללמוד ספרות אנגלית.

ואיך שחיין מצליח לחזור לזירת התחרויות הגדולה ביותר בגיל 31, אחרי שבכלל לא ביקר בה בשנות העשרים לחייו? או במלים אחרות, איך אפשר להיעלם לכל כך הרבה שנים של חיים לא בריאים ולחזור כאילו כלום לא קרה? אז קודם כל חשוב לציין שהקאמבק של ארווין היה במשחה ה-50 חתירה, אם כי בריו 2016 הוא גם היה חלק מרביעיית השליחים ל-4 כפול 100 חתירה. זה אומר שהאימונים שלו מבחנת הנפח שלהם מתאימים יותר לגילו. אבל יש לו כל כך הרבה מתחרים רק בארצות הברית שלא לדבר על העולם כולו ועדיין בגיל 35 הוא קבע שיא אישי מדהים של 21.40 שניות שהפך אותו לאלוף אולימפי. כדי להבין את זה, צריך פשוט לשאול את דייויד מארש. מי שאמור להיות מאמן העל של הנבחרות הישראלית והיה אחד משלושת מאמניו של ארווין לאורך הקריירה שלו, הדביק לו גם את הכינוי "ברקודה" והסביר: "הוא השחיין ששוחה בצורה הכי יעילה שראיתי אי פעם, וזה ככה מאז שהוא צעיר".

להרשמה למשחה הים האדום לחצו כאן

לרכישת ספרו האחרון של אנתוני ארווין באמזון, לחצו כאן