בנובמבר 2021 חציתי את קו הסיום של איירונמן טבריה 70.3 (חצי איש ברזל) בתוצאה נאה של 6:12 שעות. בגיל 41, הייתי בשיא הכושר שלי, מאחוריי עשור שלם של ספורט יומיומי. הייתי מרוצה מהתוצאה. אבל, בתוך תוכי אמרתי לעצמי: "איך לא ירדתי משש שעות?!". הרי לפי האימונים והסימולציות זה מה שהיה צריך להיות.. וזה חזר וניקר לי: מה עבר עליי?

לכתבות נוספות בנושא:
יוצאים לדרך: 260 רצות ורצים למען שלוה החלו את המסע למרתון ניו יורק
"אופוריה ללא גבולות": יומן מסע ממרתון ראשון בחיים, לכבוד יום הולדת 70
שלי נפטרה לפני שהספיקה לרוץ חצי מרתון, בעלה סגר את המעגל לזכרה

פחות מחצי שנה אחרי, אפריל 2022, 7:00 בבוקר. כהרגלי, יצאתי לריצה שגרתית. התכנון היה ריצה קלה של עשרה ק"מ. בין 45 ל-50 דקות. הריצה התחילה כמתוכנן, אבל לגוף היה משהו לומר לי, משהו לא בסדר. אחרי רבע שעה בלבד, השעון הראה לי דופק גבוה מאוד – 180. משהו לא בסדר בשעון, חשבתי. עצרתי לרגע, מדדתי דופק באופן עצמאי, הדופק באמת היה גבוה.

תומר סננס רוכב | צילום: פרטי

בנוסף לדופק הגבוה, הרגשתי מותש כאילו אני אחרי מרתון, בעוד שהייתי רק אחרי שלושה ק"מ. הקשבתי לגוף והורדתי את הקצב, ורק חיכיתי שהריצה תסתיים. פתאום הדבר שאני הכי אוהב, שמנקה אותי, מדיטציית הבוקר שלי, הופכת לסיוט ואני רוצה רק לסיים.

סיימתי עם הלשון בחוץ, מתנשף, כמישהו שרץ לראשונה ולא היה מעולם בכושר. ואוו, "מה זה היה?" שאלתי את עצמי, "מה אכלתי? אולי זה וירוס? הא אני יודע, קורונה! בטוח". עד אז הייתי טפלון. מערכת חיסונית אש. אבל זה לא היה קורונה ולא וירוס…

מה שמוזר הוא שהגוף לא דיבר איתי כלל במנוחה, בעבודה מול המחשב. לא היו תסמינים, לא חולשה, לא כאבים. תיאבון בריא ורגיל. רק בריצה הוא זעק לי: "תומר, לא טוב לי". החלטתי שאני מקשיב לו והזמנתי בדיקות דם מקיפות. הוא לא טעה. התוצאות הראו אנמיה קטלנית, ההמוגלובין התרוקן. מחסני הברזל (פריטין) של הגוף, התרוקנו לגמרי. משהו אוכל אותי מבפנים.

תומר סננס אחרי שחייה | צילום: פרטי

כעבור דקות אחדות רופא המשפחה התקשר. "תומר, תוכל לבוא בבקשה אליי למרפאה"? שאל. נסעתי אליו מיד. הוא אמר שחייבים לזרז בדיקת גסטרו, ככל הנראה משהו מדמם בתוכי וחייבים לבדוק את זה. יצאתי מהמרפאה עם שלל משימות ובדיקות להמשך. יאללה, גסטרו, אנטיביוטיקה ונחזור לשגרה אמרתי לעצמי בצאתי מהמרפאה. כהרגלי, אופטימי ללא תקנה.

הגסטרולוג היה אופטימי, הרגיע אותי, ואמר לי שזה קורה אצל ספורטאים ושיש מחקרים המעידים כי בגלל מאמץ פיזי חזק בריצה, מתפתחים כיבים מדממים שגורמים לאנמיה זמנית, ואחרי זה נעלמים. "בכל זאת, בוא נקבע לך בדיקת גסטרו בעוד חודש," הוא אמר.

כעבור חודש של מריטות עצבים, היו תשובות, הגוף לא שיקר, הממצא: גידול סרטני בגודל עשרה ס"מ בקיבה העליונה בחיבור עם הוושט. בבדיקת הביופסיה התברר שמדובר בגידול ממאיר – אדנוקרצינומה, סרטן אלים מאוד.

תומר סננס בבית החולים | צילום: פרטי

זהו, יצאה רכבת הרים לדרכה, והכול קורה כל כך מהר. רוב הזמן לא באמת הבנתי מה קורה. כלל לא עיכלתי. בלב ביקשתי: שנייה, רגע, עצרו הכול! התסריט הזה לא שייך אליי, יש כאן טעות. אבל אף אחד לא שמע. כולם היו על אוטומט, בשיא המהירות – טפסים, בדיקות, רופאים, יועצים, ביטוחים, אובדן כושר עבודה, ביטוח לאומי, בתי מרקחת, טופסי 17, PET-CT, EUS, ועוד מונחים שנכנסים לך לחיים בכוח בלי שביקשת.

בני משפחה וחברים פותחים חמ"ל מעליך מבלי לתת לך אפשרות לאשר או לסרב – זה בשבילך, למענך, חייבים לפעול מהר, אתה חזק, אתה תצא מזה, אבל חייבים לפעול. ואתה? אתה כלל לא בעל דעה אלא אובייקט בעלילה העצובה שנחתה עליך באמצע החיים בגיל 40, עם ארבעה ילדים קטנטנים.

הפרוטוקול עבורי היה כבר מוכן והוא היה אכזר: כימו ← ניתוח ← כימו, אבל הכימו הכי קשה, עם כל תופעות הלוואי הקשות. "אתה צעיר וספורטאי, אתה תעבור את זה", נאמר לי לא פעם, אבל לא רציתי להיות חזק. רציתי שיחוסו עליי, שיורידו לי את המינון, שיוותרו לי, אבל זה לא היה על הפרק בשום שלב. הכול היה קשוח. הכול היה קשה. הבדיקות, הטיפולים, הניתוח.

הכל גרם לפחד מצמית ולשאלה שמרחפת ללא מענה: למה אני? האמת, יותר מששאלתי למה אני, שאלתי איך? איך אני, איש ברזל, מרתוניסט, ספורטאי, עם אורח חיים הכי בריא שאפשר, חטפתי את זה? לצערי לא הייתה לי תשובה וגם לרופאים כנראה לא תהיה אף פעם.

"לא נותן למחלה לנצח", יוצא לצעידה יומיים אחרי כימו | צילום: פרטי

התמודדתי עם דברים שהם סיוט. נלחמתי. לסרטן אמרתי כל יום ובביטחון, גם כשפחדתי פחד מוות: אתה מתעסק עם האיש הלא הנכון. אני כאן להישאר. וכשאסיים איתך, אחזור חזק מכפי שהייתי.

להחלים מסרטן זה תהליך ארוך. לא פחות מנס. הבנתי שהדרך ארוכה. לספורט יש מניות רבות באיזו נחישות נכנסתי למחלה ולהילחם בה. ולא לוותר. לספורט יש מניות רבות איך תפקדתי בזמן המחלה. בבדיקת PET האחרונה נמסר לי – תומר, ניצחת. אתה נקי. אין עדות למחלה בגוף!

אני יודע שהדרך עוד ארוכה. ששום דבר לא יהיה כפי שהיה. החלמה היא לא רק פיזית, היא גם נפשית, היא גם להבין ולעכל מה עבר עליך. איך לנווט עכשיו במסלול חייך החדשים. עם ניתוח קשה שהשאיר נכות לא קטנה. ולצמיתות.
אבל אני חזק. ואוהב את החיים (מאוד)! ואעשה הכל כדי לחזור למסלול חיי, גם אם זה מסלול חדש ולא מוכר. מדי פעם אני אומר לעצמי: "תהיה בטוח, המסלול החדש הרבה יותר מעניין".

יש לי אישה מדהימה וארבעה ילדים קטנים – שתי בנות, ובנים תאומים. בכל יום שראיתי אותם, עם הבחילות והכאבים, הדיכאון והחולשה, התמלאתי בכוח וקמתי מהמיטה ובכוחות מחודשים – בשבילם, וגם בשבילי. גם כשהייתי גמור, סמרטוט, בכל פעם שהם היו מולי, נעמדתי והראיתי להם תמיד שאבא חזק, לא משנה מה. וצחקתי איתם ורקדתי איתם, והשתובבתי גם שהבטן מתהפכת בקרבי ועוד שנייה אני מקיא את חיי. להם נתתי את ההצגה הטובה בעיר. כשהם הלכו לישון, הייתי מיד נזרק למיטה בתנוחה עוברית ומבקש מאלוהים שיוותר לי קצת ויוריד מהמינון של הסבל.

תומר סננס והילדים | צילום: פרטי

בדיעבד התברר שאת אותה תחרות חצי איש ברזל עשיתי עם סרטן קיבה בגודל של 10 ס"מ מבלי שידעתי. הוא קינן שם לא מעט שנים. כנראה כוח הרצון שלי היה מאוד חזק אם הצלחתי לסיים תחרות קשה ומתישה במצב הזה. אם לא הייתי רץ, הייתי מגיע באיחור לאבחנה. רוב אבחנות סרטן קיבה מגיעות באיחור בגלל חוסר תסמינים כלשהם, וזה התסכול הגדול של האונקולוגים.

אחד הדברים הגדולים שעשיתי איך שאובחנתי, זה לסמן לי מטרה נשגבת כשהכל הסתיים. זה שמר עליי ועל שפיותי.
כשצינורות הכימו היו מחוברות לגופי בפעם הראשונה פתחתי את הנייד ורשמתי בפתק: "מרתון 42.2 ק"מ כשהכל נגמר"! וכך כל יום הסתכלתי על הפתק הזה וחיכיתי להתחיל להתאמן, כשאני מתייחס לסרטן כאל במפר בדרך. והוא רק מעצבן ומעט אבל לא עוצר.

לחצו כאן לאתר של תומר סננס