הסופה הגיעה בשבת אחר הצהרים, בסביבות הקילומטר ה-120 לרכיבה, סופה כמו בספרים של סופות מרילנד, עם רוח שעוד שניה מעיפה אותך עם האופניים לתעלה, גשם שדופק בקסדה ברעש מחריש אוזניים ומצגת של ברקים שמתחילים בקצה השמיים ונוגעים בקצות רכס ההרים עליהם טיפסתי ומהם ירדתי בשעות האחרונות. אני עוזב לרגע את הכידון של האופניים, מנגב את המשקפיים עם הכפפה ולוקח נשימה, נשימה עמוקה של אויר קר ורטוב, אף פעם לא שמחתי כל כך לקראת הגשם הראשון.

אף פעם לא שמחתי כל כך לקראת הגשם הראשון. גטיסברג | צילומים: יובל בז'רנו

השבת התחילה בשעה 4:00 בבוקר, בחוץ חושך ואני מצחצח שיניים תוך כדי המתנה לתחזית מזג האויר המעודכנת שאמורה לעלות על צג הטלפון הנייד שלי. כבר שבוע שלם שאני בטכס הזה, פותח תחזית על הבוקר, מקווה שמישהו למעלה יתעשת ויוריד את ה-34 מעלות בצל עם 85% לחות למשהו מעט יותר סביר. ברקע הדברים ניצבת לה ממוטה עליה התחייבתי לפני כמה חודשים, תחרות של 170 קילומטרים באחד ממסלולי האופניים הכי קשים שיש לחוף המזרחי של ארה״ב להציע, ה-CWC או בשמו המלא Civil War Century. הרעיון מאחורי התחרות הוא מסע הצדעה למה שהתרחש בחלק הצפוני של מרילנד בזמן מלחמת האזרחים, קרב גטיסברג.

רוחות מלחמה

קרב גטיסברג, שהתרחש ב 1863 (ולמי שמתעניין, היווה את קו פרשת המים של המלחמה בה ניצח בסופו של דבר גנרל מיד את גנרל לי, והצפון את הדרום), התרחש באזור קו רכס הררי שנקרא קטוקטין. מארגני התחרות יצרו מסלול שחוצה את קו הרכס מספר פעמים ועובר דרך אזורי הקרבות. המסלול כולל ארבע עליות שזכו לדירוג קושי רשמי ועוד אינספור עליות קצרות, תלולות ומעצבנות שלא קיבלו דירוג אצל המארגנים. בסך הכל כולל המסלול טיפוס מצטבר של קצת יותר מ 3.5 קילומטרים אנכיים, עם זוויות טיפוס שבין 2 מעלות ל 18 מעלות.

הטיפוס הארוך של היום רץ על כ-18 קילומטר רצופים של עליה, שעליה כתבו המארגנים: ״העליה הזו, כמו גם שאר העליות המדורגות שבמסלול, גורמות לנו להגדיר את המסלול כהררי ואתגרי במיוחד, המסלול אינו מתאים לרוכב הממוצע ואינו מומלץ למי שלא התנסה ברכיבות 100 מייל קודמות במסלולים דומים״. במילים אחרות, גטיסברג היתה ונשארה שדה קרב, ובקרב כמו בקרב, יהיו אתגרים, תהיינה טעויות, ויהיו נפגעים.

את האימונים לקראת ה CWC התחלנו לפני כמה חודשים. כשאני אומר התחלנו, אני מתכוון לשני חברים, גילי ועבדכם הנאמן. התפריט כלל מה שהזמן והחיים הרשו לכל אחד מאיתנו באמצע השבוע, ורכיבת סופשבוע ארוכה ומשותפת. ומכיוון שאופניים בשבילי הם תמיד חלק מטריאתלון, לקחתי את תוכנית האופניים שלנו מאיש הברזל, עשיתי כמה התאמות לתוואי ההררי שמצפה לנו, ואני וגילי הוצאנו הכל לפועל כהכנה לקראת ה CWC.

אני אוהב לרכב ובדרך כלל אני אוהב לרכב לבד. גילי הוא אחד מיוצאי הדופן שלי בהקשר הזה, כי גילי הוא איש מצחיק, ומצחיק זה אפילו יותר טוב מלבד. גילי רוכב עם אוזניות במה שהוא מגדיר ״חלש״ או במילים אחרות, ווליום שנותן לו לשמוע את שרית חדד בירידות ובו זמנית לספר לי על מעללי האמא של אישתו בארוחת יום שישי, או להקשיב לאייל גולן בעליות, ולקלל ולקטר בסילסולים מזרחיים שקורעים אותי מצחוק.

חשיפה לצפון

אז בשבת האחרונה, כשעוד חושך בחוץ, אחרי כמה מאות מיילים גנובים של אמצע השבוע, ועוד כמה וכמה מאות מיילים של סופי שבוע, יצאנו אל הבוקר המרילנדי החם והלח, העמסנו את עצמנו ואת הציוד על האוטו, ונסענו לנו צפונה לכיוון גטיסברג. את מה שהתחזית מהטלפון הנייד הבטיחה, דאג הקיץ המקומי לקיים. 1,600 הרוכבים שהתייצבו על קו הזינוק ב 7:00 בבוקר התחילו להזיע עוד לפני סיבוב הפדאלים הראשון של מי מאיתנו. לכולנו היה ברור שיש לנו עסק עם מזג אויר מגעיל במיוחד, שהתפריט להישרדות לאורך כל היום כולל המון נוזלים, המון מלחים, ושגם קצת תכנון וטיפה מזל לא יזיקו.

רושמים כמעט 70 קמ״ש בשיא הירידה. יובל בז'רנו

שני קילומטרים מנקודת הזינוק והמסלול מתחיל גם הוא לקיים את שהובטח, טיפוס של 16 קילומטרים על פי מיטב המסורת ההררית, עם פניות, פיתולים, מישורים מדומים, בקיצור כל מה שהר שמכבד את עצמו יפיל עליך בדרך למעלה. חצי הדרך למעלה אני קולט שגילי לא איתי, אני מחליט לסיים את הטיפוס ולחכות למעלה. גילי מגיע אחרי כמה דקות. מסתבר שהוא עצר בדרך, הקיא את התפוח של הבוקר (אמרתי לו בננה, הוא שמע תפוח) והמשיך לטפס. אנחנו יורדים את הירידות עד לטיפוס הבא במהירות מוטרפת, רושמים כמעט 70 קמ״ש בשיא הירידה, רק כדי לחזור לבקושי 10 קמ״ש בסט העליות שמגיע אחרי.

קילומטר 50 מגיע ואיתו תחנת הריענון הראשונה, אנחנו ממלאים בקבוקים לדרך, מורידים בקבוק גייטוראייד קפוא במקום וממשיכים הלאה. המסלול ממשיך לזרוק עלינו מכל הבא ליד, עליות קצרות ותלולות כמו קיר טיפוס, עליות יותר ארוכות עם פיתולים שגורמים לך לקוות שזה נגמר אחרי הפינה, ושצוחקים לך בפנים עם עוד מדרגה מיד אחרי הפינה. בקילומטר 85 אנחנו מגיעים לתחנת הריענון הבאה. המארגנים שכנעו את מכבי האש המקומיים להוציא את הכבאיות אל מחוץ להאנגר שלהן והרימו תחנת ריענון לתפארת, כולל ברזים תלויים עם מים קרים לכל מי שצריך להכנס מתחת ולהוריד מעט את טמפרטורת הגוף, החברה עומדים בתור. אני מחכה לגילי, שנינו מתדלקים בקבוקים, מורידים עוד ג׳ל, לוקחים עוד מלח, וממשיכים הלאה.

האיש שבקיר

חמישה קילומטר ליציאה מתחנת הריענון ואנחנו מגיעים לעליה שכולם מדברים עליה, לא הכי ארוכה במסלול, בסך הכל פחות מעשרה קילומטרים, אבל בנויה באופן בו השיפוע פשוט הולך וגובר ככל שאנחנו מטפסים. חמישה קילומטרים לפיסגה ואני מרגיש שהרגליים שלי צועקות הצילו, אני עולה לעמידה, חוזר לישיבה ועולה לעמידה שוב, מחליף זוויות ישיבה ומשתדל לעבור בין קבוצות שרירים שונות וחוזר חלילה, עד שאני מבין שנגמרה לי מחסנית הטקטיקות ושזהו, זה הזמן להוריד ראש, לתת לזיעה לרדת בטיפטוף עצבני מהמצח לאף ומשם לאספלט הרותח, לנשום דרך הפה, לתת לרוק לנזול מזווית הפה, למשקפי השמש לרדת לקצה האף, ולהתפלל שאף שריר לא יתפס לפני שאני מגיע למעלה.

חצי קילומטר לפסגה וההר מחליט שזה זמן טוב לנוק אאוט, סיבוב חד בכביש שמאלה ואני נתקל בקיר, עולה לעמידה ותוך שניה מכווץ את ירך שמאל, הרגל ננעלת, אני משחרר אותה מהפדאל בשניה האחרונה ועוצר במקום. הבחור שרוכב מאחורי לאורך כל הטיפוס לא מספיק להגיב, בורח מעט ימינה ונופל לכביש כשהוא מחובר לאופניים. אחרי נצח של כעשרים שניות הירך מתחילה להשתחרר ואני ניגש לעזור לבחור לקום. כל העסק קצת מתסכל אותי, אני שותה גייטוראייד ומים כמו גמל, לוקח כדורי מלח בכמות שהיתה גורמת לפרה שבץ, ואני עדיין מתכווץ. אני עולה חזרה על האופניים ומסיים את הטיפוס עם תחושה של נימול שאני יודע שהיא המקדימה להתכווצות הבאה.

כמה קילומטרים אחרי ואני מגיע אל מה שקרוי נקודת הבייל-אאוט או במילים אחרות, נקודה בא יכול כל מי שרוצה, או צריך, לקחת ימינה, ולרדת מקו הרכס בירידה של 15 קילומטרים חזרה אל קו ההתחלה. אני מחליט שלא קרה שום דבר עד לרגע זה שיצדיק קיצור דרך ורוכב הלאה, בצורה מושכלת ומדודה, יודע שהיום עוד לא נגמר.

אל תחכה לי

קילומטר 110 מגיע ואיתו תחנת הריענון השלישית להיום. שלא כמו שתי התחנות הראשונות, לכאן הגיעו יחסית מעט רוכבים. המארגנים מסבירים שהחום גובה מחיר, שהרבה רוכבים ירדו עם הבייל-אאוט חזרה אל קו ההתחלה. אני מחכה לגילי ומקבל אחרי כמה דקות טקסט, גילי עם התכווצויות בכל הגוף, עצר לקחת עוד מלח, לשתות, ולנסות לחזור אל עצמו, ״אל תחכה״, הוא כותב, ״נראה לי שהחוט שלי להיום נגמר, אני מחכה שיעבור ואני חותך למטה״. אני מקלל את החום, את הלחות, וגם את העובדה שרזרבות המלח נמצאות אצל גילי בפאוץ׳, אני חייב עוד מלח. מחפש בתחנה, מלח אין אבל צ׳יפס יש, יושב כמה דקות בצל, מאביס את עצמי בצ׳יפס, שוטף עם מים קרים, עולה על האופניים וממשיך.

קילומטר 125, סופת סוף הקיץ שנפלה עלינו לפני רבע שעה הולכת ומתגברת, הטמפרטורה צנחה, הלחות הלכה, אני מאושר. האיש עם השכמיה מרכב הליווי תופס אותי באמצע חציית אתר ההנצחה לקרב גטיסברג. תותחים בני יותר מ- 150 שנים ניצבים על פאתי הדרך, אנדרטאות לזכר הנופלים, גדרות עץ, האיש מסמן לי לעצור לרגע, ״אולי תעצור, קצת מסוכן עכשיו, רטוב וסוער, יש לנו עוד תחנה בקילומטר 140״, הוא אומר לי. אני מסתכל עליו ומחייך, ״תודה, אני אחשוב על זה״, אני עונה וחוזר לפדל. כבר הרבה זמן לא נהנתי מרכיבה כמו שאני נהנה ברגעים הללו. הקושי, המסכנות והרחמים העצמיים נשטפו עם הגשם, ההתכווצויות נעלמו כלא היו, אני מרגיש כאילו מצאתי עוד הילוך ואני עף קדימה. חזית הסופה נמצאת משהוא כמו שני קילומטרים לפני ומימין לי, תצוגת הברקים שעל קו הרכס לא פוסקת לרגע, הרוח שורקת והגשם מצליף באלכסון, אני בעננים.

סוף שבוע רגוע

7 שעות ו 170 קילומטר אחרי אני מתגלגל לי אל קו הסיום. הסופה המרילנדית, כמו סופה מרילנדית, באה והלכה, הגשם פסק, הרוח נרגעה, מופע הברקים זז לו מזרחה, לכיוון אנאפוליס, משאיר מאחוריו כמה עצים שבורים וטמפרטורות שהתחילו לטפס שוב כלפי מעלה. אני חוטף משהוא קטן לאכול, מעמיס ציוד ומתחיל את המסע הביתה לפני שהשמש תייבש לי את הנשמה פעם נוספת. אני מתקשר אל גילי, הוא כבר בבית, תפס טרמפ עם אחד החברה, אכל, התקלח, מרגיש בסדר. אני מתקשר אל טל, היא קצת דאגה, יודעת שבחום כזה הכל יכול לקרות, ויודעת שבסופה כזאת, עוד כמה דברים יכולים לקרות.

הדרך הביתה מנוקדת במכוניות עם אופניים, מועמסות על הגג, תלויות על המתלה מאחור, מונחות במושב האחורי עם הכידון בולט החוצה, כולם עם חלון נהג מורד, נהנים מרוח שבאה לפנים בלי שצריך לדווש בשבילה. על האוטו שלפני מודבק סטיקר עם תמונה של רוכב אופניים והמילים, "weekend warrier", או בתרגום חופשי ״לוחם של סוף שבוע״. אני מחייך לעצמי, חושב שלא בטוח שגנרל לי וגנרל מיד היו חושבים שזה מצחיק.