חוק התוצאות הלא מכוונות מתייחס להשלכות בלתי צפויות שנגרמות כתוצאה מפעולה כלשהי. כך לדוגמה, את השורשים של הטור דה פראנס, שייצא לדרך בפעם ה-110 ביום שבת, אפשר למצוא באופן מפתיע בפרשת דרייפוס. איך קשור הקצין היהודי לאירוע הספורט השנתי הגדול בעולם? הצטרפו לסקירה היסטורית קצרה של הגראנד בוקול.
אני מאשים
מעצרו של דרייפוס באשמת ריגול עורר סערה גדולה בצרפת בסוף המאה ה-19. רוב הממסד והתקשורת יצאו נגד הקצין היהודי. אולם עיתון אחד, "לה פטי ז'ורנל", לא היסס לתמוך בו. בעקבות הפגנה גדולה נגד דרייפוס בפריז, החליט העיתונאי פייר ג'יפאר לכתוב מאמר תמיכה בז'ורנל.
לכתבות נוספות לקראת הטור דה פראנס
מארק קוונדיש – הטיל מהאי מאן רוכב למפגש עם הגורל בטור דה פראנס: חלק א'
וינגגור, פוגצ'אר וכל השאר: מי ינצח בטור דה פראנס 2023?
שמונה קטעי טיפוס קשוחים ונג"ש אחד בלבד: סקירת מסלול הטור דה פראנס 2023
היום בו עולם האופניים השתנה: 25 שנה לפרשת הסימום "פסטינה" בטור דה פראנס
ג'יפאר גם היה העורך של עיתון ספורט בשם "לה וולו". המפרסמים הגדולים של העיתון, שהיו ברובם אנטי-דרייפוסיינים, החליטו לעזוב במחאה וייסדו עיתון חדש – "ל'אוטו" – שהיה זקוק לתעלול שיווקי כדי למשוך אליו קוראים. כתב צעיר הציע לייסד מרוץ אופניים גדול יותר מכל מה שהיה עד אז, שיעבור בכל צרפת. וכך, ב-1903 נולד הטור דה פראנס.
יריות, מכות ופנסים
הטור של 1903 כלל שישה קטעים ארוכים וקשים, וכבר ביום הראשון שליש מהרוכבים פרשו. כפי הנראה, כדי לעמוד בכללי בטיחות ואולי לבייש את הרוכבים שמשתרכים מאחור, הם נאלצו לרכוב עם פנס אדום בשעות הלילה. מאז הפך ה"לנטרן רוז'", הרוכב שבמקום האחרון בדירוג, לאחד מסמלי הטור.
הזוכה הראשון בתואר הלא רשמי היה ארסן מילושו, שזהו הישגו הגדול בקריירה. במהלך השנים הרוכב שזכה במקום האחרון הרוויח מכך כלכלית לאחר שהוזמן לכל מיני תחרויות, ורוכבים התאמצו לזכות ב"תואר". בעבר מארגני הטור ניסו להילחם בתופעה, אבל כיום הספונסרים של המרוץ תורמים לצדקה סכום המבוסס על ההפרש בין החולצה הצהובה לפנס האדום.
הטור הראשון היה הצלחה כבירה, אבל השני כבר איים לקבור אותו. כבר ביום הראשון, האלוף המכהן מוריס גארין ורוכב נוסף הותקפו על ידי אלמונים. בקטע אחר כ-200 צופים בסנט אטיין ניסו למנוע מהרוכבים לעבור בעיר כדי שלא ידביקו רוכב מקומי. הקטטה במקום הסתיימה רק לאחר שהמארגנים ירו יריות באוויר. כשהמהומה התפזרה, אחד הרוכבים נותר חסר הכרה על הכביש.
מוריס גארין מחייך במרכז במהלך הטור דה פראנס הראשון | צילום: Nationaal Archief, Wikimedia
המשך המרוץ היה רווי מעשים מלוכלכים (רוכבים תקפו אחד את השני, פיזרו נעצים על הכביש ואף היה מקרה של הרעלה) ורמאויות (גארין ככל הנראה תפס טרמפ ברכבת). גארין, שניצח שוב, ושלושת הרוכבים שסיימו אחריו, נפסלו והורחקו לתקופות ארוכות מהענף. הנרי קורנה בן ה-19, שסיים שלוש שעות אחרי גארין, הוא המנצח הצעיר ביותר בהיסטוריה של שלושת הגרנד טורים.
רוצחים, משרתים וסמים
בהתחלה מרבית הקטעים בטור היו שטוחים. ב-1910 החליט אנרי דגראנז', המייסד והמנהל של הטור, להוסיף תבלין חדש – ההרים הגבוהים, וספציפית הפירנאים. הקטע העשירי באותה שנה היה באורך 326 ק"מ עם שבע עליות, בהן כמה מהפסגות הנודעות ביותר בטור – האספין, האוביסק והטורמלה.
כאשר אוקטב לאפיז הגיע לפסגת הקלו דה אוביסק הוא צרח לעבר המארגנים (דגראנז' הנבון בחר להישאר ביום הזה במלון והשאיר את הניהול לעוזריו) "אתם פושעים! אתם רוצחים!". לאפיז איים לפרוש, אבל בסוף זכה בקטע ובמרוץ כולו.
אבל לא כולם סבלו באותו העשור. באותם הימים הטור לא היה מאוד מסודר, והרוכבים נהגו לאכול ולשתות בכל מקום וצורה אפשרית, החל מברים ומסעדות וכלה בלשתות ממזרקות. רוכב עשיר אחד אף דאג לכך שהמשרת האישי שלו יפרוס עבורו פיקניק בצד הדרך.
הטור דה פראנס של 1936 | צילום: Agence Rol, Wikimedia
והיו גם סמים. והרבה. אלוף 1923, הנרי פליסייה, נשאל לאחר פרישתו כיצד הרוכבים שורדים את התנאים הקשים במרוץ. "קוקאין לעיניים וכלורופורם לחניכיים", השיב.
צהוב עולה
החולצה הצהובה של מנצח הטור היא הפרס המבוקש ביותר בענף האופניים, אבל ההיסטוריה סביבה מעט לוטה בערפל. לפי הגרסה הרשמית, היא חולקה לראשונה בתחילת הקטע העשירי של הטור של 1919. יוג'ין כריסטוף קיבל את החולצה ללא טקס כמה שעות לפני שהרוכבים יצאו לדרך בשתיים בלילה, ובהתחלה לא רצה ללבוש אותה כי הוא "נראה כמו קנרית". אבל, פיליפ ת'יס הבלגי, שזכה בטור שלוש פעמים, טען שכבר ב-1913 הוא התבקש ללבוש את החולצה, וסירב.
מטרת החולצה היתה לאפשר לצופים ולמארגנים לזהות את המוביל, והצבע נבחר ככל הנראה כי זה היה הצבע של עיתון ל'אוטו, הגם שאפשרות אחרת היא שזה היה צבע מאוד לא פופולרי ולכן היה זמין וזול לאחר המלחמה.
אדי מרקס לבש את החולצה 96 ימים, יותר מכל רוכב אחר. פעמיים, ב-1929 וב-1931, יותר מרוכב אחד לבש את החולצה באותו קטע, לפני שנקבעו כללים להפריד בין רוכבים בעלי זמן זהה.
בראדלי וויגינס בחולצה הצהובה | צילום: Ludovic Péron, Wikimedia
יותר ארוך, יותר גבוה, אבל עוד לא מנוקד
בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה נקבעו כמה שיאים בטור – הקטע החמישי ב-1919 היה הארוך בהיסטוריה, 482 קילומטרים. לשם השוואה, הקטע הקצר בהיסטוריה היה ב-1971, טיפוס של 19.6 ק"מ. הטור של 1926 היה באורך כמעט בלתי נתפס היום, של 5,745 ק"מ. ב-1933 גם הומצאה קטגוריה חדשה בטור – המטפס הטוב ביותר, אולם החולצה המנוקדת לא תופיע עד 1975.
מלחמת אזרחים
השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו סוערות ברחבי אירופה, ובעיקר באיטליה. על פי הפולקלור, הזכייה של ג'ינו "האדוק" ברטאלי ב-1948 הצליחה למנוע מלחמת אזרחים בארץ המגף, לאחר ניסיון התנקשות ביו"ר המפלגה הקומוניסטית. ג'וליו אנדריאוטי, לימים ראש ממשלת איטליה ואז חבר פרלמנט, אמר כי "לומר שמלחמת אזרחים נמנעה בגלל ניצחון בטור דה פראנס זה מוגזם, אבל אין ספק שברטאלי סייע בהרגעת הרוחות".
חוגגים 50 בירוק
ב-1953, לציון 50 שנה לטור, הוכנסה החולצה הירוקה שמוענקת למובילים בקטגוריית הנקודות.
פיטר סגאן עם החולצה הירוקה | צילום: Bruce, Wikimedia
כבוד הנשיא
הטור של 1960 חסר את השמות הגדולים של התקופה, וגם זכור לרעה לאחר שהמועמד הצרפתי המוביל נפל בצלע הר ושבר את גבו. אבל כל זה השתנה בקטע ה-20, כאשר לקהל באחד הכפרים בדרך הסתנן תושב מקומי – הנשיא שארל דה גול. המארגנים, שגילו זאת ברגע האחרון, עצרו את המרוץ וערכו טקס קצר במקום. מאז נוכחות נשיא הרפובליקה במרוץ הפכה לעניין די קבוע. פייר בופו, שאיבד זמן יקר בגלל תקר בגלגל, הצליח לחזור לדבוקה העומד ולזכות בקטע. "תמיד הצבעתי לדה גול", אמר לאחר מכן.
הקש על החמש
החצי הראשון של שנות ה-60' היה שייך לז'אק אנקטיל, שניצח ארבע שנים ברציפות, והפך לרוכב הראשון שזוכה בחמישה טורים. ב-69' אדי מרקס השתלט על הטור בדרך לחמש זכיות וניצחונות ב-34 קטעים, שיא שמארק קוונדיש מקווה לשבור השנה. ברנאר אינו ומיגל אינדוראיין יצטרפו בהמשך לרשימת הזוכים בחמש חולצות צהובות.
צו 8
ב-1985 אינו, "הגירית", זכה בפעם האחרונה בחולצה הצהובה, ומאז צרפת עדין מחכה לזוכה מקומי. מי שניצח את אינו בשנה לאחר מכן היה גרג למונד, שהפך לאמריקאי הראשון שזוכה בטור. ב-1989 הוא ינעץ סכין בלב הצרפתים, כאשר הצליח בקטע נגד השעון ביום האחרון להפוך פיגור של 50 שניות מלורן פיניון לניצחון של 8 שניות. הצמוד בהיסטוריה.
גרג למונד | צילום: Supplied by Dogwoof
עידן ה-EPO
סמים תמיד היו חלק מהטור, אבל בשנות ה-90' ותחילת שנות האלפיים הסימום כבר היה חלק ממאמץ קבוצתי שיטתי לרמות. ה-EPO (אריטרופואיטין), הורמון שמעודד יצירת תאי דם אדומים, הפך לנשק הלא מאוד סודי של הרוכבים.
ב-1998 התפוצצה פרשת פסטינה, לאחר שאצל אחד מעובדי הקבוצה נמצאו הורמון גדילה, טסטוסטרון, EPO ואמפטמינים, והקבוצה נזרקה מהטור. אבל קוד השתיקה נמשך עד שפלויד לאנדיס, אלוף 2006 נכשל בבדיקת סמים ואיבד את תוארו.
בהמשך יתברר שכמעט כל רוכבי התקופה, וכל מנצחי הטור, השתמשו במשפרי ביצועים בלתי חוקיים. בין זכייתו האחרונה של מיגל אינדוראיין ב-1995 ועד לזכייתו של אלברטו קונטאדור ב-2007, לא עמד בראש הפודיום רוכב נקי.
מעל כולם היה כמובן את לאנס ארמסטרונג, מי שזכה שבע פעמים ברציפות בטור, ונמחק בהמשך מספרי ההיסטוריה. בשל העובדה ששאר הרוכבים של התקופה נתפסו, הודו או נחשדו בשימוש בסמים, לא הוכרז מנצח אחר באותן שנים.
שלט מחאה על הסימום בטור דה פראנס | צילום: Wladyslaw, Wikimedia
עולם חדש מופלא
בשנים האחרונות עולם האופניים הפך לבינלאומי, והמעצמות הישנות פינו את הדרך לפודיום. תחילה היה זה קאדל אוונס האוסטרלי שב-2011 הפך ללא-אירופאי השני שזוכה בטור (לאחר פסילתם של ארמסטרונג ולאנדיס). אחריו בא בראדלי וויגינס והפך לבריטי הראשון (מבין שלושה כבר) שזוכה בחולצה הצהובה. אגן ברנאל עשה היסטוריה ב-2019 כשהפך לדרום אמריקאי הראשון שזוכה בטור, ואחריו הגיע גם הסלובני הראשון.
