אם נתקלתם ברצים הלבושים במדי קבוצה בשם "הפנתרים הוורודים" באחד ממרוצי תנ"ך-תש"ח האחרונים, קרוב לוודאי שראיתם להם את הגב. בסופו של דבר מדובר בקבוצה שנבנתה במטרה להשתתף יחד במרוצי שליחים ולרוץ בהם מהר (שלושה פודיומים בתנ"ך-תש"ח), ובמקביל הפכה לקבוצה חברתית לכל דבר המיועדת לחברי הקהילה הגאה. אם אתם רצים מהקהילה שמתעניינים אבל חוששים שהרצים בקבוצה הזאת מהירים מדי, אין לכם מה להיבהל. המטרה של "הפנתרים הוורודים" היא בראש ובראשונה לייצר מסגרת חברתית עבור אנשים שלא בטוח שהיו מוצאים אופציה אחרת לעשות ספורט במסגרת קבוצתית.
כיכבו במרוץ תנ"ך-תש"ח | צילום: באדיבות הפנתרים הוורודים
עוד כתבות בנושא
לרוץ בקבוצה או לבד? 20 סיבות
למה כדאי להיות ספורטאי בקבוצה כדי לא לשקוע בדיכאון?
מה שקבוצה תצליח לעשות, ספורטאי בודד לא יצליח לעולם
"למה אתה רץ כמו הומו?"
נכון, אנחנו בשנת 2017 ובתל אביב שבה מתאמנים חברי "הפנתרים הוורודים" נוטים להאמין שרוב האנשים כבר לא "מתרגשים" מהומואים ולסביות, אבל יש לא מעט מקומות שבהם להט"בים עדיין מרגישים בחוסר נוחות וחלקם לפחות נאלצים להסתגר. מי שיכול להעיד על זה הוא אחד מחברי הקבוצה, איל גינזבורג, שרץ מרתונים קרוב ל-30 שנים (הראשון בגיל 19), ורק אחרי המעבר שלו לתל אביב הרגיש שהוא יכול גם לרוץ בקבוצה שבה הוא לא חייב להסתיר כלום ובטח שלא את הרגשות שלו לדברים שהוא שומע מסביב.
"אני כבר הרבה שנים רץ בקבוצות ריצה וכשגרתי בצפון רצתי גם בקבוצה של אנטוניו סנטורי שהיא קבוצה יהודית-ערבית מעורבת. תמיד היה חשוב לי לשלב את הקטע החברתי בקבוצת ריצה. אבל לאורך השנים לא הייתי פתוח כי תמיד היו אמירות לא נעימות, בין אם זה בריצה בחברת מאצ'ואיסטים עם הערות פוגעניות או בחברה ערבית שהיא יותר שמרנית. זה תמיד היה בסביבה, ויש דברים שאתה שומע לפעמים והם מציקים כמו 'למה אתה רץ כמו הומו?'".
לתוספי תזונה בשוונג-שופ לחצו כאן
גלי עופר, סטודנט לביולוגיה בן 26 שהקים את הקבוצה ומאמן אותה מוסיף: "אני השתתפתי כמה פעמים במרוצי שליחים ואלו אירועים שדורשים רמת אינטימיות שונה כשאתה נמצא עם אנשים אחרים 17-18 שעות ומחליף בגדים. לי זה הרגיש שאני מעדיף לעשות את זה עם בן זוגי או עם אנשים שתהיה לי אתם רמת אינטימיות גבוהה יותר. ברור שברמת האידאל לא הייתי רוצה להיות עם תווית לגבי עצמי, אבל מצד שני ככל שהעולם גלובלי יותר אנחנו כן מחפשים כותרות ואנשים שדומים לנו. אז לא הייתי רוצה להיות, 'ההומו', אבל במקום שבו נוח לי עם המיניות שלי זה מאפשר גם לאנשים אחרים להיות פתוחים עם זה".
אז נכון שמצד אחד כל חבר בקהילה הגאה היה רוצה חברה שוויונית שבה אף אחד לא היה מתרגש מזוג הורים הומואים בגן הילדים, אך מאחר וזה עדיין לא קורה אנחנו רואים הרבה מאוד חוגים חברתיים בקהילה הגאה ומסתבר שיש התארגנויות גם בתחום הספורט. מועדון ספורט גאה תל אביב משמש כקורת הגג של הקבוצות האלו שכוללות קבוצות כדורסל, כדורעף, טניס, שחייה וגם את הרצים של הפנתרים הוורודים כמו גם קבוצה גאה נוספת שהיא יותר חברתית.
גלי עופר אומר שהרעיון שעומד מאחורי קבוצת ספורט גאה הוא לתת דוגמה חיצונית ולהיות שם בשביל כל מי שזקוק לתמיכה הזאת, כי יש גאים שמאוד עוזר להם להיות בסביבתם של גאים אחרים וזה עוזר להם בתהליך הפנימי והחיצוני של היציאה מהארון. וחוץ מזה הוא מדגיש שהקבוצה פתוחה לכל אחד ואחת, ואף אחד לא באמת עושה "מבחני קבלה", מה גם שהוא מאוד היה רוצה נשים בקבוצה.
הקהילה הגאה על המפה, גם בריצה | צילום: באדיבות הפנתרים הוורודים
"אפשר לשמוע כל מיני עקיצות שקשורות להומואים"
איל גינזבורג שהוא מרתוניסט ברמה גבוהה מאוד בזירה החובבנית עם שיא אישי של 2:41 שעות, מסביר שמבחינתו הרעיון להצטרף ל"פנתרים הוורודים" היה חברתי לגמרי ונועד כדי סגור מעגל. "חיפשתי מסגרת חברתית שתשלב שני חלקים משמעותיים בחיים שלי שזה הריצה ואנשים שהם כמוני. במצעד הגאווה האחרון פגשתי אנשים מאגודת ספורט גאה בתל אביב, שאלתי אותם אם יש להם גם קבוצת ריצה וכך הפנו אותי. זה אפשר לי בעיקר להכיר אנשים שהם דומים לי, עם תחומי עניין משותפים ועם הזדהות".
מהדברים של גינזבורג כמו של חברי קבוצה אחרים ניתן להבין שגם בחברה שלצורך העניין נכנה אותה "מתוקנת" תמיד אפשר לשמוע כל מיני עקיצות שקשורות להומואים, שעבור לא מעט מהם דברים מהסוג הזה יכולים לפגוע באימון הכי איכותי ומהנה שיכול להיות. זו גם הסיבה שיש "משחקים גאים" (Gay games) ועוד תחרויות ספורט שונות ללהט"בים בדיוק כמו שקיים מצעד הגאווה.
הרבה אנשים שמבקרים מהצד נוטים לשאול "בשביל מה הם צריכים את זה?" ובמקביל גם נופלים בפח של התקשורת שמראה שמצעד גאווה או משחקי ספורט להומואים, הם אך ורק קרנבל אחד גדול של גופות כמעט עירומים עם חוטיני. בסופו של דבר, גם באירועי הספורט הייחודיים האלו כמו במצעד הגאווה יש לא מעט אנשים שבוחרים להיות מוקצנים ליום אחד כדי לחגוג את הגאווה שאותה נאלצו להסתיר במשך כל כך הרבה זמן. זו גם השקפת העולם של גינזבורג כשהוא נשאל על תמונות שמגיעות מאירועי ספורט כאלה: "זה בסדר שביום אחד או באירוע אחד כל אחד יופיע איך שבא לו. זה בא ממקום שביום יום אתה חי תחת משטר מסוים וצריך להיות זהיר יותר". גלי עופר השתתף במשחקים הגאים האירופיים בפינלנד בפעם הראשונה בקיץ האחרון והוא מספר: "זה אירוע באמת מדהים, אמנם לא אולימפיאדה וכל אחד יכול להירשם אבל היתה הרגשה של אחווה עולמית. בעקבות זה נרשמנו לארגון בינלאומי של קבוצות ריצה גאות, בעקבות זה השתתף אתנו רץ מבריסל במרוץ תנ"ך-תש"ח האחרון, ובעקבות זה הצטרפתי לצוות המקצועי של מרוץ תנ"ך-תש"ח והמטרה שלי היא ליצור קטגוריה לקבוצות ריצה גאות".
אנשים אוהבים לעשות ספורט עם אנשים שדומים להם | צילום: באדיבות הפנתרים הוורודים
לעשות ספורט עם אנשים דומים
בסופו של דבר מה שחשוב לחברי הקבוצה באירועים מהסוג הזה הוא להניף את דגל ישראל בנוסף לסמל קבוצתם, וכדי להגיע לשם הוא מתאמנים במקצועיות וברמה גבוהה. מה שכן, עדיין מדובר בקבוצת ריצה קטנה מאוד לעומת קבוצות אחרות שאנחנו רגילים לראות, בטח בתל אביב. יש בה כ-10 חברים קבועים, בעלי הדעות הקדומות עוד יגידו שקשה למצוא קשר בין הומואים לספורט, וכנראה שזה עוד איזה משקע מפעם שהם צריכים להוכיח. "בתור ילד ממש הרגשתי שספורט זה סטרייטי", אומר איל גינזבורג, "כשתהיתי אם אני הומו, התחלתי לסקור את כל התכונות שלי. אז סקרתי תכונות 'לא הומואיות' שלי ובגלל הספורט חשבתי שאולי אני לא. ובקטע של קבוצת ריצה, כשגרתי באזור הקריות והגליל המערבי זה בכלל לא היה בתפיסה שלי שמשהו כזה יכול לקרות. ואני חושב שהקטע של קבוצת ריצה מנרמל את כל הסיפור הזה ושמעתי גם שיש כוונה להקים קבוצות נוספות בחיפה וירושלים".
אז זה הסיפור שעומד מאחורי קבוצת "הפנתרים הורודים" שלראשיה חשוב מאוד להעביר את המסר שכמו שארגונים רבים בוחרים לעשות ספורט עם אנשים שדומים להם בין עם זה נשים, מילואימניקים, דתיים וכו' – כך יש גם קבוצת ריצה גאה שתקבל בברכה כל חבר שהוא גיי או סטרייט כל עוד הוא יבין מהם דפוסי ההתנהגות המקובלים בחברה שפועלת לשוויון, וזה משהו שיכול להשתלב מצוין עם פעילות ספורטיבית והישגים משותפים.
