מאת:דנה מורן
ראיתם פעם ילד קטן שנכנס לחנות צעצועים ומרשים לו לבחור את הפריט שהוא הכי רוצה? העיניים יוצאות לו מהחורים… הפה נפער לחלל הכי גדול שהוא יכול והלשון משתלשלת החוצה… הוא לא יודע איפה לשים את נפשו מרב אושר.
גם אני נראתי כמעט כך השבוע.
לאחר שעשיתי סימנים של תלונות, אור לעובדה ששעון הדופק שברשותי לא בדיוק מתפקד, מישהוא מצא לנכון להעביר לחזקתי, לנסיון, מד חדש. כל שעלי לעשות זה לענוד אותו, לרוץ איתו ולהתרשם.
את האימונים למרתון הקודם העברתי ללא התייחסות לפרמטרים שקשורים לקצב הלב. היו רק שני אלמנטים שהיוו איזה שהוא רפרנס למידת היכולת שלי לרוץ. המרחקים שרצתי… ומידת הכאבים שכל אימון ייצר. מכל השאר התעלמתי. אחרי הכל רק שני אלו המוזכרים לעיל היו יכולים למנוע ממני את המסלול במדריד. כל מה שקשור ליכולת הלבבית נזנח לחלוטין.
מכיוון שהפעם האימונים קיבלו אופי קצת יותר מקצועי מזה של מתאבדת חרקירי יפאנית, הגעתי למסקנה שישנם ייתרונות מסויימים בשמירה על דופק… וקצב… ומרחק… והקומינציות השונות שבניהם. לכן גם קיטרתי על השעון הישן שלא בדיוק תורם להשלים את המשימות באופן הזה. ללא ספק היה מקום לשיפור התנאים… ואז הגיע הרעיון שאני אחווה את דעתי על התוצרת החדשה שבאה מהקוטב.
בנוכחות המו"ל וחייל אמיץ פתחתי את האריזה. לעיני נגלתה חללית בצורת שעון – בעיצוב מאוד היי- טקי שכזה ומאוד מזמין לבדוק מה כל אחד מהכפתורים יודע לעשות. ללא הנוכחים בחדר, לא הייתי יודעת שנראתי מגוחך כמו אותו ילד שיצא עכשיו מ Toys-R-Us עם קופסא.
קבענו מועד ויצאנו לריצת 21 K (תאמינו או לא!) כשפלאי הטכנולוגיה מלווים אותנו בשידור ישיר מהנעל לפרק היד. המו"ל היה אחראי לרצון שהקצב יהיה איטי כך שבאמת נהיה בטווח הליפוליזה ולא בטווח הטמפו. השעון היה אחראי לצפצף בכל פעם שאנחנו עוברים את המהירות המותרת. האריה סיפר, בין היתר, למה הוא לא נסע לשייט בארה"ב אלא העדיף להצטרף לריצה המדודה הזו… ואני? אני הייתי בתפקיד ראומה אלדר. משדרת נתונים. "עכשיו אנחנו רצים בקצב… עוד חצי קילומטר מסתובבים… גודל הצעדים הוא… השעה…" לצערי רק את הדופק לא הצלחתי לשים על אותו מסך עם קצב הריצה והמרחק. נו, טוב. אם התעלמתי מהנתון הזה בפעם הקודמת, אפשר אולי להסתפק בניתוח שלאחר הריצה (אמרתי לעצמי בפולנית…).
וכמו אחרי כל ריצה ארוכה (הפעם אפשר לקרוא לזה ריצה ארוכה מבלי להתנצל…), אני נזכרת בסיפור הבא:
לפני שהכרתי את חייל אמיץ הייתה לי חברה שניסתה לפרגן לי על כל הריצות הארוכות ובו בעת למחות על הטירוף. ולכן, אחרי שהייתי מספרת לה על מעללי בהקשר למרחקים היא היתה מעירה: "אני לא מבינה למה את רצה כ"כ הרבה. איך אני אמכור אותך עם כזה קילומטראז'?"
