לא כולנו יכולים לרוץ מהר. נהפוך הוא, רובנו צבים. אבל המטרה היא לא לרוץ מהר, אלא ליהנות מאירועים מדהימים ולהרגיש טוב ובריא
מאת:הצב האקדמי
לפני שנתחיל, גילוי נאות: אני רץ מאוד איטי, ממש צב אקדמי. התחלתי לרוץ לפני מספר שנים כשהמשקל עבר את ה-90 ולחץ הדם את ה-140. שניהם השתפרו מאז, תודה ששאלתם. תחילה יצאתי מהבית חדור רוח קרב וחזרתי לכורסא תוך 500 מטר. כאשר השלמתי (לראשונה מאז הסדיר) שני קילומטר הרגשתי על פסגת העולם. לאט ובמשך חודשים רבים התארכו המרחקים עד שהעזתי והשתתפתי במרוץ רעננה. סיימתי עשרה קילומטר. אני חי! המשכתי לרוץ לאט. זה לא מפתיע, גם בתיכון סיימתי את כל הריצות אחרון. אז התביישתי, היום ממש לא.
מאז אותו מרוץ רעננה השלמתי כבר מספר חצאי מרתון ומרתון שלם אחד. את כל חצאי המרתון סיימתי בשעתיים וחצי ואת המרתון בשש שעות. בכל המרוצים נהניתי מאוד. אבל נורת חוסר שביעות הרצון נדלקה לי לאחר חצי המרתון הראשון שלי. כמדען אני נוסע לא מעט לארצות נכר. כל מי שנוסע רבות יודע שיש הרבה ימים מתים, העוברים בערים זרות ומוזרות בעולם בהמתנה לטיסה או לפגישה. כאשר התחלתי לרוץ למרחקים ארוכים גיליתי שניתן למלא את הימים המתים במרוצים מקומיים. ממש מדהים כמה מרוצים יש ועד כמה זה קל למצוא מרוץ בכל עיר.
את חצי המרתון הראשון שלי רצתי בקליפורניה. הייתי בכינוס והיה לי יום פנוי לפני הטיסה ארצה. אז רצתי. היו מעל עשרת אלפים רצים. סיימתי לאחר שעתיים וחצי במקום 5000 בערך. ממש באמצע. המון אנשים הלכו כל הדרך בשמחה רבה. מעודד מהחוויה ירדתי עם חברים למרוץ עין גדי מספר שבועות לאחר מכן. עומדים על קו הזינוק. שריקה. כולם מתחילים לרוץ ותוך חמש דקות הייתי אחרון. רוב הזמן רכב החילוץ קרקש מאחורי. ניכר היה שעצבנתי את יושבי הרכב. ראיתי בפניהם כיצד הם זוממים לחטוף אותי לתוך הרכב כדי שיוכלו לנסוע מהר יותר.
גם את מרוץ עין גדי סיימתי בשעתיים וחצי. אחרי קו הסיום נחשפתי לתופעה ישראלית נוספת. השוואת גדלים (סליחה, זמנים). "אחי אחי כמה יצא לך?". שעתיים וחצי. "מגניב אחי, אני סיימתי בשעתיים!". נו אז מה? לא אני ולא אתה ננצח מרתון בחיים. אני רק יותר איטי. אז למה כל הרצים האיטיים לא רצים בארץ? למה בחו"ל אני במקום מכובד באמצע ובארץ הצבים נשארים בבית?
נורא פשוט! הם מתביישים. אנחנו חברה תחרותית (ולחלק מהדברים זה טוב) שלא מפרגנת לצבים. הם מתביישים לספר לחבר'ה שסיימו חצי מרתון בשלוש שעות ומרתון בשש. הם חושבים שהם חייבים לסיים מרתון לפחות בארבע שעות. אז הם מתאמנים חזק מדי, נפצעים וחוזרים לכורסה. בגיל ארבעים הם שוכחים את השרות בקיריה ומנסים לרוץ כמו בני עשרים בשייטת. לא כולנו יכולים לרוץ מהר. נהפוך הוא, רובנו צבים. אבל גם צבים מסיימים. נכון, האגדה היא אגדה, את המרתון יסיים הארנב לפני הצב. אבל לצב יש זמן להסתכל מסביב, לדבר עם שאר הצבים מסביבו וליהנות מכל רגע.
אז תחליפו דיסק. המטרה היא לא לרוץ מהר. המטרה היא ליהנות מאירועים מדהימים ולהרגיש טוב ובריא. מרתון תל אביב ביום שיש שעבר היה מדהים. מזג האוויר היה מושלם. המסלול עבר בחלקים מאוד יפים של העיר. פגשתי בדרך אנשים נחמדים שרצו או שעמדו ועודדו. נתקלתי וקשקשתי עם עופר הרץ המצלם. עליתי וירדתי את שדרות רוטשילד המדהימות. רצתי דרך הפארק ודידיתי במורד דיזינגוף. סיימתי את חצי המרתון בשעתיים וחצי, כמעט אחרון.
בקבוצת הגיל שלי רק שלושה אנשים הגיעו אחרי. בהזדמנות אחפשם ואלחץ את ידם.
אז לכל הצבים שם בחוץ, אני מקווה לראות אתכם במרתון תל אביב בשנה הבאה. אין לי בעיה להבטיח שאגמור את המרוץ אחריכם. אם זה יעזור לכם להחליט לבוא.
שלכם,
הצב האקדמי
תמונות ממרוץ כפר סבא ורעננה – למצולמים אין קשר לכתבה
5.4.2012
