"אני בהלם", אומרת לנו ברקוביץ', "עבדתי כל כך קשה בשביל זה ועכשיו זה קורה ואני שואלת את עצמי 'איך זה קרה בכלל?'. נפתחה בפניי האפשרות לחתור בקיאק שזוהי קטגוריה חדשה באולימפיאדת הנכים, זה ענף מסורתי בישראל והיו ספורטאים ישראלים גדולים כמו מיכאל קלגנוב, רועי ילין ועדי גפני ואמרתי לעצמי 'בואי ננסה'". זוהי הפעם השלישית בה עומדת להשתתף פסקל ברקוביץ' במשחקים האולימפיים והפעם בריו. היא תהיה הספורטאית הפראלימפית הראשונה בישראל שהשתתפה במשחקים האולימפיים בשלושה ענפים שונים לחלוטין. בשנת 2008 התחרתה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג בענף החתירה האקדמית, בשנת 2012 התחרתה בלונדון באופני יד והפעם תתחרה בריו במקצה הקיאקים.
בגיל 17 נקטעו רגליה
ברקוביץ', שחברת מטומי פרשה עליה את חסותה ותלווה ותתמוך בה לאורך כל הדרך עד למשחקים האולימפיים, היא ספורטאית פאראלימפית, מרצה, עיתונאית, במאית וסופרת ישראלית. בשנת 2014 נבחרה להיות מדליקת משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות ה -66 של מדינת ישראל. היא נולדה בפרברי פאריס וגדלה במשפחה שלא תמכה בה. למרות ההתחלה הקשה, בגיל 13 היא זכתה בתואר אלופה אזורית בהתעמלות קרקע. התנסות חיובית זו הביאה אותה להבנה שהכל אפשרי בחיים.
בגיל 17, בדרכה לבית הספר, החליקה על רציף רכבת שהיה מכוסה בקרח, נפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת וכתוצאה מכך נקטעו שתי רגליה. במשך 47 דקות שכבה לבד על פסי הרכבת, בזמן זה היא עברה מוות קליני. בתקופת הזמן שהרופאים נאבקו על חייה, היא היתה מודעת למצבה החדש וקיבלה החלטה שתשנה את חייה לנצח. היא ידעה ששום דבר לא יעצור אותה, לא רכבת, לא מצב חברתי, משפחתה או פחד. היא החליטה להגשים חלום ועלתה לישראל לבדה, 6 חודשים לאחר הפציעה, עם מזוודה, כיסא גלגלים ו-100 דולר. היא התגייסה לצה"ל, עבדה כעיתונאית בינלאומית, כתבה רבי מכר, הפיקה וביימה סרטים דוקומנטריים.
"עבדתי כל כך קשה בשביל זה" | צילום: עידו לביא
עד כמה זה רחוק מחתירה אקדמית?
"לא ידעתי כמה זה רחוק עד שהתחלתי. חשבתי שזה דומה מאוד לחתירה אקדמית שאיתה הגעתי למקום 8 בבייג'ינג. נכנסתי לקיאק והבנתי שזה לא קשור לכלום. מתהפכים ממנו בקלות, הוא לא יציב הכלי הזה ויש טכניקה מסוימת והבנתי שאם אני רוצה להמשיך אני צריכה לעבוד קשה כדי ללמוד את הטכניקה".
מתי התחלת לחתור בקיאק?
"לפני שנה וחצי. זה מדהים. אחד הדברים שאני טובה בהם הוא לתפוס טכניקה מהר. אני מאוד תנועתית ולכן זה החלק הקל אצלי ובקיאק לא הבנתי כמה דרושה טכניקה".
"זה תמיד קרץ לי, עוד כשהייתי בחתירה אקדמית" | צילום: עידו לביא
למה בחרת דווקא בקיאק?
"זה תמיד קרץ לי, עוד כשהייתי בחתירה אקדמית בשנת 2008. ראיתי את הקיאקיסטים וחשבתי לעצמי כמה כיף להם שהם חותרים קדימה ובחתירה אקדמית חותרים אחורה, יש להם כלי דקיק, קטן וכל כך מהיר, זה נראה פחות מסורבל מחתירה אקדמית. קיאק זה משהו יותר חופשי. שאלו אותי אם אני רוצה לנסות אז קפצתי על המציאה".
איך המשפחה ובן הזוג הגיבו לזה שאת בפעם השלישית מנסה להשיג קריטריון אולימפי?
"הוא לא היה הכי שמח אבל כשהוא ראה שאני נוטשת את האופניים הוא די שמח ונשם לרווחה, כי גם כלכלית היה קשה וגם מבחינת הזמן שצריך להקדיש. המזל שלי שבן זוגי הוא איש ספורט ומאמן טיפוס בכיר בעצמו. הוא מאמן ספורטאים ברמה בינלאומית ויודע מה זה מצריך. הוא אמר לי בשלב מסוים 'בואי נלך על זה'".
