לקריאת חלקה השני של הכתבה – היכנסו
1. האם המשחקים האולימפיים עוד רלוונטיים במתכונתם הנוכחית?
האולימפיאדה המודרנית הראשונה נערכה בשנת 1896 באתונה. המטוס השברירי הראשון המריא לאוויר רק בשנת 1903. בשנים 1896 ואולי אפילו עד שנות השמונים, היתה הצדקה לקיים אולימפיאדה כל ארבע שנים. שינוע ספורטאים מקצוות העולם היה תהליך מסורבל, כספי התמיכה של החסויות ושידורי הטלוויזיה היו מועטים, וגם אליפויות עולם במקצועות האולימפיים המרכזיים בקושי התקיימו. מאז שנות השמונים, האתלטיקה והשחייה מקיימות אליפויות עולם פעם בשנתיים. האופניים והטריאתלון מקיימים אליפויות עולם אחת לשנה ברחבי הגלובוס. ההצדקה לכינוס עשרות ענפי ספורט שהקשר ביניהם הוא מקרי בהחלט, אחת לארבע שנים, הולכת ומצטמצמת.
היכנסו לעמוד המיוחד של שוונג למשחקים האולימפיים
המשחקים האולימפיים בראי ההיסטוריה
במאמץ לא גדול אפשר לדמיין מה היה קורה אילו אליפויות העולם באתלטיקה, שחייה, טריאתלון ואופני הכביש וההרים היו מתאחדות למעין "אליפות ענפי הסבולת" ומתקיימות אחת לשנתיים. מספר הספורטאים היה מצטמצם מאד לעומת גודש הספורטאים באולימפיאדה. לא היה נדרש כלל "כפר אולימפי". לא היו נדרשים יותר מאשר אצטדיון אתלטיקה איכותי אחד, מתקן בריכות אחד ואגם או ים פתוח. מאות מדינות וערים בעולם היו מסוגלות להרים הצעה לארח משחקים כאלו והעלויות ההפקה היו מצטמצמות מאד. חשוב יותר מכל, היינו מודדים הצלחה של אתלט, שחיין, או טריאתלט, לא על בסיס זינוק אחד בארבע שנים, אלא אחת לשנתיים. קריירות של ספורטאים היו מתארכות, הזדמנויות להישגים היו מתרבות, והיתה עדנה לספורטאים.
ביום שדבר כזה היה מבשיל, האולימפיאדה היתה נכחדת. בענפי הטניס, הכדורגל והכדורסל, המשחקים האולימפיים הם מלכתחילה אירוע משני. כדורעף החופים, התעמלות המכשירים וההתעמלות האמנותית היו נאלצים לקיים אליפויות עולם עצמאיות. אולי זה היה לטובה.
הבעיה והפרדוקס האולימפי, נעוצים קודם כל בארה"ב. שם, הפוטבול, הבייסבול, הכדורסל וההוקי קרח כבר מזמן דחקו את רגלי הספורט האולימפי ה"טהור" לפינה נידחת. רוב הציבור האמריקאי לא מתעניין בשגרה באתלטיקה, בשחייה, באופניים ובטריאתלון. המסקנה הטלוויזיונית האמריקאית היא שהציבור האמריקאי מוגבל לצריכה מסיבית של ספורט "אולימפי" לשבועיים רצופים פעם אחת לארבע שנים. וזהו. חוזי השידור האמריקאים מכתיבים מה יקרה בעולם הספורט האולימפי. ההתמכרות האולימפית לכספי השידורים פוגעת בקריירות של ספורטאים ומצמצמת את ההזדמנויות לבלוט ולהצטיין. זהו, למרבה הצער, המצב לאשורו.
2. רוצים לדעת מי מניע את העסק? תסתכלו על שעות התחרויות!
השחייה פותחת את המשחקים האולימפיים בריו. לגמרים בערבי השחייה הראשון יזנקו השחיינים בשעות 22:00 עד 24:00 בלילה לפי השעון המקומי בריו. שעות פשוט מטורפות לתחרות ספורטיבית. בייחוד כאשר כל המחקרים מראים שהגוף מצוי בשיאו הפיזי בין השעות 17:00 ל-19:00. אז למה הגמרים בשעות כל-כך מאוחרות? מדוע ספורטאים יגיעו לישון במיטות רק בשעה 02:00 לפנות בוקר?
רק ארה"ב וקנדה מרוויחות מהשעות הלא הגיוניות של תחרויות הגמר
אם מנסים להתאים את שעות משחי הגמר לשעות מקומיות באזורים שונים בעולם, אלו השעות: הגמרים בריו יחלו בשעה 4:00 לפנות בוקר שעון ישראל; בשעה 3:00 לפנות בוקר שעון אירופה ובשעה 2:00 לפנות בוקר שעון בריטניה ובשעה 21:00 שעון מזרח ארה"ב, בשעה 18:00 שעון מערב ארה"ב, בשעה 9:00 בבוקר שעון מזרח סין וב-11:00 בבוקר שעון מזרח אוסטרליה.
אילו התחרויות היו מתחילות בשעה 18:00 שעון ריו, היו כל האירופאים רואים אותן באזור 23:00 בלילה (ישראל ב-24:00) ובארה"ב הן היו מתחילות בין 17:00 במזרח ארה"ב ל-14:00 במערב ארה"ב. עבור הסינים ואוסטרלים השידורים היו מתחילים פשוט יותר מוקדם בבוקר.
המסקנה ברורה, רק ארה"ב וקנדה (בפרט מערב ארה"ב), מרוויחות מהשעות הלא הגיוניות של תחרויות הגמר של השחייה בריו. הרווח הוא בסך הכל העברת השידור מאחר הצהריים, לשעות הפריים-טיים בערב במערב ארה"ב. זה הכל! אולי זה לא ברור, אז במלים מפורשות – לכבוד שעות שידור פריים-טיים אך ורק במערב ארה"ב כל תחרויות השחייה באולימפיאדה עברו מניפולציה והתערבות אגרסיבית כך שהגמרים יתקיימו בין 22:00 לחצות ושחיינים יגיעו לחדריהם רק בסביבות 02:00 לפנות בוקר.
אם שאלתם מי מחליט מה יקרה באולימפיאדה, אז זו התשובה – רשת הטלוויזיה NBC שמתעקשת על שעות שידור נוחות לפריים טיים במערב ארה"ב, למרות שמדובר בשעות גרועות מאד לספורטאים ולכל קהל הצופים באירופה. זהו אולי הסיפור של אולימפיאדת ריו במשפט אחד. מעקמים את הרצפה כדי לסדר את לוח התחרויות לשעות הפריים טיים של הצופה האמריקאי.
3. מיליארדי דולרים ושחיתויות
המשחקים האולימפיים הם כבר מזמן עסק ענק. מיליארדים מתעופפים על בניית מתקנים, זכויות שידור, חסויות. הסכומים הגדולים העבירו חלק מהעוסקים במלאכה על דעתם ומקרים של חשדות בשוחד, בזבוזים ופיזור סכומי עתק, אינם אירועים חד פעמיים. כלל 40 המפורסם, שאוסר על ספורטאים להודות ולהזכיר את נותני החסות שלהם החל משבועיים לפני המשחקים, כבר נכנס לתוקף לקראת ריו, חלילה לא לפגוע בנותני החסות האולימפיים. כך, לספורטאי שבארבע השנים האחרונות מומן וקוים על ידי נותני חסות קבועים (שהביאוהו עד הלום), אסור להזכיר אפילו את דבר קיומם – הכל כדי לשמר את האינטרס הכלכלי האולימפי. צופים שיעלו לאינטרנט סרטוני חובבים שצולמו בטלפונים ניידים בתחרויות, יירדפו עד קצות התבל על ידי רשת של משרדי עורכי דין שמעסיק הוועד האולימפי.
אם בשביל מדינות המשחקים האולימפיים הם פלטפורמה להאדרת כבוד לאומי-מדיני, אז בשביל המוסדות, האירוע כולו הוא פשוט מקור הכנסה. אדרבא, נוכחותו של אלכס גלעדי הישראלי בוועד האולימפי הבינלאומי כבר 22 שנה היא כולה תוצאה של תפקידו ברשת האמריקאית שמשדרת כבר עשרות שנים את המשחקים האולימפיים – NBC. רק לדוגמה, קשה להבין כיצד גלעדי היה משך שנים גם חבר ועדת השידורים של הועד האולימפי הבינלאומי, וגם סגן נשיא ב-NBC שרכשה את הזכויות והפיקה את אותם שידורים (גלעדי, שימש גם כנציג הלקוח-המזמין, וגם כמנהל הספק-המבצע). ישיבה משני צדי הגדר (אצלנו קוראים לזה חשש לניגוד עניינים) כנראה איננה בעייתית בעיני הוועד האולימפי הבינלאומי.
4. סימום שיטתי מאורגן
דו"ח בדיקה עצמאי ("ועדת מקלארן") גילה סימום שיטתי-מאורגן בחסות המדינה של ספורטאי רוסיה. הבעיה, כך נמצא, היא שלא ניתן לסמוך על אף בדיקה של המעבדות הרוסיות. ממצאי סימום מלוכלכים נזרקים לפח או מוחלפים, בדיקות הפתע הן בהתראה מראש ועוד. התוצאה, כמו מכון טסטים שלא בודק אף מכונית וכולם עוברים, אין ערך לאף תוצאת בדיקה. בדיקה "נקייה" לא שווה כלום ובטח לא מעידה על ספורטאי נקי. כל ממצאי בדיקות הסימום ברוסיה הם בדיחה.
האם תשתתף? יוליה אפימובה | צילום: Mikhail Makarov
ענף האתלטיקה, היה הראשון, שלאחר פרסום עדויות ישירות של אתלטים, פסל את כל הנבחרת הרוסית מהשתתפות באולימפיאדה. ספורטאים רוסים לא יהיו על המסלול בריו (אלא אם יוכיחו שנבדקו במעבדות מחוץ לרוסיה, או כפוף לערעורים משפטיים).
הוועד האולימפי הבינלאומי התכנס זמן לא רב אחרי פרסום דו"ח מקלארן, אבל ההנהגה האולימפית לא הצליחה להחליט על הדחת רוסיה כולה (לא רק את האתלטים) מהמשחקים האולימפיים. פחד, חשש מסחרי, שכנועים בחדרי חדרים, עסקאות פוליטיות מפולפלות ואולי גם יותר מזה, הביאו להחלטה אולימפית שלא להחליט. כל התאחדות ספורט בינלאומית תחליט לגבי עצמה, קבעו מארגני האולימפיאדה וכך קברו כל תקווה לניצני שינוי. הם כן קבעו, שספורטאי רוסי שכבר הורשע בעבירת סימום, לא יוכל להשתתף בריו.
התאחדות השחייה הבינלאומית הזדרזה מיד אחר כך לפסול שבעה שחיינים רוסים. אמנם לא את הנבחרת הרוסית כולה (כפי שצריך היה), אבל בהחלט ספורטאים מובילים. הערעורים שלהם כבר בדרך. גם התאחדות הרמת המשקולות החליטה לפסול את הרוסים. אבל רוסיה היא לא היחידה בה מצב בדיקות הסמים הוא מדאיג. יש להודות שגם בקניה (מדינה אהובה עליי בה גדלתי, ואשר בה אלפי אתלטים נפלאים), מצב אמינות הבדיקות מגוחך, ויש מקום לשקול גם עליה את הדין הרוסי. מצב דומה קיים בעוד מדינות בעולם.
