15 שחיינים חובבנים, חלקם ללא חליפות, חיכו לטמפרטורת מים של 17 מעלות כדי לשחות 17 קילומטרים. איך זה נגמר? הפרטים בפנים
מאת:דני בורשבסקי
אם תעמדו על קו הסיום של כל מרתון או תחרות סיבולת ארוכה יותר, תחוו אינספור סיפורי ספורט מרגשים של גבורה, הגשמת חלום, עמידה ביעדים ובעיקר יום היסטורי אחד שמשנה את חייהם של כל כך הרבה אנשים. אבל מה שיפה בספורט זה שלא תמיד אתה צריך שער סיום מפואר עם כרוז שקורא בשמך וקהל מפרגן. לפעמים, מספיק לסמן מטרה אחת ורצוי שתהיה מטורפת, ואפשר לעשות אותה בשקט אם רק מוצאים את הזמן והמקום המתאימים ואת האנשים התומכים שיהיו שם.
זה מוביל אותנו לסיפור של קבוצת שחיינים צנועה, שנפגשת כמעט בכל בוקר בחוף הצוק בתל אביב, ונהנית ממה שיש לים שלנו להציע לאורך כל השנה. לא תמצאו שם שחייני צמרת מהשורה הראשונה בארץ, למרות שכמה מהם כבר תפסו כמה פודיומים בקטגוריות שונות בכל מיני משחים. כן תמצאו שם את המכורים הגדולים ביותר לשחייה בים, חלקם כל כך אוהבים אותו שהם גם יוותרו על חליפות השחייה גם בימים הקרים ביותר.
שוחים בגלל האהבה
עוד כתבות בנושא
הם לא שוחים כדי להתחרות, הם שוחים בעיקר בגלל האהבה אבל גם כשמדובר באהבה גדולה צריך מדי פעם לטפח אותה ולחגוג אותה. איך עושים את זה? בוחרים מספר יפה כמו 17 למשל, מחפשים את המשמעות שלו ומוצאים מהר מאוד. חבורת השחיינים מחוף הצוק בחרה השנה לשחות 17 קילומטרים ביום שאמור להיות הקר ביותר בשנה – מה שאומר לשחות את המרחק המטורף הזה בטמפרטורת מים של 17 מעלות.
הם קיוו לעשות את זה ב-17 לפברואר, אבל התפשרו על הקדמת התאריך במספר ימים. 15 שחיינים יצאו למסע הזה, ארבעה מהם ללא חליפת שחיה. כולם השלימו את המרחק בזמן של בין 5.5 ל-6.5 שעות, ועבור הרוב זו היתה השחייה הארוכה ביותר אי פעם. ירון דוידי בן ה-52 הוא אחד ממקימי הקבוצה, ובתור טריאתלט ואיש ברזל שהתמקד בשנים האחרונות בשחייה בים – אף אחד ממכריו לא הופתע מהאתגר המיוחד שהוא הציב לעצמו ולחבריו. עידית רון בת ה-54 לא שחתה במשך 35 שנים עד לפני שנתיים, אבל כמו דוידי סיימה בהצלחה את המסע המטורף בים. ביקשנו מכל אחד מהם את הגרסה שלו ל-17 ב-17.
"זה נראה לי כמו חזון אחרית הימים"
"אני גרה במושב בית חירות שזה מול הים, ועדיין אני מעדיפה לנסוע כמעט בכל יום לתל אביב, חצי שעה לכל כיוון, כדי לשחות איתם", כך מתארת עידית רון את המחוייבות שלה לקבוצה שהכירה לפני שנה וארבעה חודשים כשחברה שכנעה אותה לשחות בים. "זו קבוצה ללא מאמן, ללא תשלום, שכל אחד יכול לשחות איתה, ואני קיבלתי ממנה הרבה ביטחון. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיהם כי יש שם כימיה גדולה שמניעה את כולם".
את הרעיון למשחה ה-17 ב-17 הגה ירון דוידי כבר לפני מספר חודשים, אבל רון מספרת שמבחינתה ההשתתפות היתה ספונטנית לחלוטין. "בקבוצה דיברו על זה כל הזמן אבל לי זה היה נראה בהתחלה כמו חזון אחרית הימים. לא האמנתי שאני אעשה כזה דבר. בסופו של דבר זה קרה, והחלטתי ללכת על זה לפני חודש וחצי, שמתוכו טיילתי בחו"ל שלושה שבועות וחצי. השחייה הכי ארוכה שעשיתי עד ליום הזה היתה ל-11 קילומטר, והבנתי שאני צריכה הרבה מיומנות, דאגתי לתזונה נכונה בתקופה שלפני המשחה ועבדתי הרבה על הצד המנטלי כדי לדעת איך להתמודד עם המשברים. המשברים לא הגיעו, הכל עבר חלק והרגשתי שיכולנו לשחות יותר. היו שחיינים ששחו לצדנו, אני שחיתי יחד עם עוד שחיין מהקבוצה בשם אופיר נבו לאורך כל הדרך וזה היה מצוין. בשחייה יש גם יחד וגם לבד. זה תרם מאוד לבטחון, הוא הכיר אותי ואני אותו. ידענו מתי אנחנו נחלשים, נבו היה זה שניווט ואחראי על הקצב בעוד שאני הייתי אחראית על הבידור. ככה זה עובד, יש כימיה גדולה במים".
"בשחייה יש גם יחד וגם לבד"
רון שייכת ל"רוב השפוי", לפחות כלפי המתבונן מבחוץ והיא שחתה ביום הזה עם חליפה למרות שחלק מחברי הקבוצה מנסים להמנע מזה. "האמת היא שבתחילת החורף היתה לי מוטיבציה גדולה לשחות ללא חליפה, אבל באחד מאימוני הנפח עשיתי את זה ואחרי חמישה קילומטרים התחלתי לרעוד והייתי על סף היפותרמיה. מאז אני שוחה בחורף עם חליפה ועם גרביים וממליצה על זה".החליפה הזאת עזרה לה כנראה לסיים את האתגר "עם חיוך" כמו שנוהגים לומר ספורטאי הסיבולת ועם הרבה תובנות שמעולם לא חשבה שתגיע אליהן: "מאוד הפתיעה אותי היכולת לסיים במצב ממש טוב למעט קצת כאבים בזרועות שהרגשתי עד שעות הערב. לא נתפס שום דבר, לא כאב, ולמחרת כבר הייתי כמו חדשה".
"כולם עמדו במטרות שלהם"
ירון דוידי, שאותו אף פעם לא תמצאו בחליפת שחייה, הגיע בשעת בוקר מוקדמת לבדוק את טמפרטורת המים, שעד היום לא ברורים המספרים המדוייקים שלה. "יש כמה חילוקי דעות", הוא מספר, "בבוקר זה היה קצת פחות מ-17, ובסופו של דבר הגענו לקצת פחות מ-18". למרות שהוא מכונה ה"רודן" של הקבוצה, וכנראה שהוא כבר חושב על עוד רעיון מטורף, גם עבורו זה היה המשחה הארוך ביותר עד היום וכל זה השתלב עם הלוגיסטיקה הלא פשוטה של אירוע פרטי התנדבותי.
"בשביל שהלוגיסטיקה תהיה פשוטה החלטנו לתחום את עצמנו בין תל ברוך למרינה בהרצליה, ושחינו הלוך וחזור פעמיים. מול חוף הצוק קשרנו מצוף עם אוכל, שתיה וכל מה שצריך, וגם התלווה אלינו קיאקיסט בהתנדבות שמדי פעם חילק לנו מים. ניסינו לצוות אנשים בכמה שיותר מקומות והשתדלנו שאף אחד לא ישחה לבד אלא בקבוצות של שני שחיינים. בסך הכל זה עבר חלק, לא היו שום תקלות וכל מי שהציב לעצמו מטרה עמד בה. הים היה נוח עם רוח צפונית, אף אחד מהשחיינים ששחו ללא חליפה לא הגיע למצב של היפותרמיה וכולם היו מיומנים ומתורגלים".
מתל ברוך להרצליה, הלוך וחזור פעמיים
גם דוידי, "שועל ותיק" במים הפתוחים, הופתע לגלות למה גורם פרסום צנוע לאירוע כל כך מיוחד. "פתאום ראינו כל מיני אנשים מכל הארץ ששמעו על המשחה הזה בפייסבוק או מפה לאוזן ובאו לתמוך. חלק מהם שחו איתנו בקטעים מסויימים, חלק מהם הכרנו. פתאום הגיע אלעד בנימין יחד עם החבר'ה של עולם המים והם ליוו אותנו לאורך כמה קילומטרים וזה היה מיוחד".
אז מה מרגישים אחרי יותר משש שעות במים הקרים בפעם הראשונה בחיים? "הרגשתי תשישות מתקתקה שזכורה לי בעיקר מלפני כמה שנים כשהתעסקתי בטריאתלונים הארוכים. אחרי יומיים רובנו כבר חזרנו לשחות בין חצי קילומטר לשניים, סיימנו שבוע של התאוששות ואנחנו ממשיכים הלאה". מה יהיה הלאה? לא בטוח שהשחיינים האלה הספיקו לחשוב על זה בשש השעות שלהם במים בשבוע שעבר, עושה רושם שהמחשבות נדדו לכיוון הזה דווקא בשבוע של ההתאוששות. הם כבר יעדכנו אותנו, אבל כנראה שהקטע ה"מחתרתי" מוכיח את עצמו לפעמים, ועושה רושם שגם המשימה הבאה תעבור מפה לאוזן, מקסימום בפייסבוק.
התמונות באדיבות אופיר נבו
25.2.2014
דני בורשבסקיעיתונאי שחולה ספורט וכותב על זה
