ניצה חדד התכוננה לריצת המרתון הראשונה שלה מתוך מטרה ברורה – למצוא את אהבת חייה. להפתעתה הרבה התרגיל עבד ובאימונים היא פגשה בחור, בדיוק כפי שחלמה. אבל בסופו של דבר הבינה – האהבה האמיתית של חייה היא דווקה הריצה
מאת:ניצה חדד
זכרתי את הפנים שלה על מגזין יוקרתי לרצים, היא הייתה דקיקת מראה ולבשה גופיה שחורה צמודה שהחמיאה לגזרתה הצנומה, השיער השחור שלה היה אסוף בקוקו הדוק ופניה היו לבנות עם מעט נמשים. אבל שמתי לב לחיוך שלה, חיוך שבישר את בוא האהבה.
ידעתי באותו הרגע שזאת התחושה שאני רוצה להרגיש. שמישהו יראה אותי רצה ופשוט ירצה לחצות חצי עולם רק כדי לפגוש אותי. התהפכה לי הבטן, לא זכרתי במדויק כיצד זה הרגיש, אבל זכרתי באופן מאוד ברור וידעתי – כדי למצוא אהבה אני צריכה לרוץ מרתון. שלושה ימים אחרי, בעוד התמונה עדיין חרוטה בזיכרוני, אני פתאום מוצאת את עצמי עושה SEND לטופס הרשמה ויוצאת במסע אל המרתון הראשון שלי וחיפוש אחר אהבה במרתון ברלין 2010.
תקופת האימונים החלה. הייתה התרגשות בגופי בכל פעם ששרכתי את השרוכים לפני היציאה לריצה, בעוד אני אומרת לעצמי בכל פעם, לעולם את לא יכולה לדעת, אולי הפעם זאת הריצה שתביא לך אהבה. תקופת האימונים תופסת לאיטה שעות נכבדות מהיום שלי, ספירת הקילומטרים בשעון הגרמיין מצביעים על ההתמסרות המחולטת למטרה ואני מוצאת את עצמי מחכה לריצות בתשוקה ותאווה שלא היו מוכרים לי.
למצוא אהבה אחרי ריצה
הריצות שלי לבד וללא חברי מקבוצת הריצה, חרטו בי מחשבות אינסופיות למה אני עושה את זה בכלל? וברגעים שזה רק אני, הפארק והרגליים שממשיכות לנוע בקצב המרתון שלי, הלב הבוער לא הפסיק להאמין שזה ממש פה, בפנייה הקרובה, עוד קילומטר אחד ניצה והוא צופה בך, נוגע בך, ממש מחכה רק לך.
שלושה חודשים של אימונים מפרכים מביאים איתם את המייל הבא:
"היי, האם זו את שרצת אתמול בפארק עם חליפה לבנה בשעה שבע בערב בערך?!"
לא זיהיתי את האדם ששלח לי את המייל (אבל עדיין זה ריגש אותי) עשיתי חיפוש מתקדם בגוגל כדי לזהות מי הוא – הממצאים הראו בחור בן 28, ספורטאי שאוהב לרוץ, חמוד למראה וחף מפשע ומדוחות חניה. זה הרגע, אפילו הצד נתפס לי כמו בריצה הראשונה כשעוד היה לי קשה לנשום סדיר. והנה, הסיבה שבגללה התחלתי לרוץ, מה שייחלתי לו קורה ממש כפי שניבאתי. ולמרות הסקפטיות החרוטה באישיות האופטימית שלי החלטתי לענות לו חזרה "כן, זו אני"!
השאלה הראשונה ששאלתי אותו (כי זה כל כך סיקרן אותי) בדייט הראשון שלנו היתה, "איך מצאת אותי בכלל, למה?" התשובה שלו הייתה פשוט מושלמת, בדיוק כפי שרציתי שתישמע, "ראיתי אותך רצה ופשוט ידעתי שאני חייב להכיר אותך." ואז המשיך וסיפר כיצד חיפשת אותי באינטרנט בכל קבוצות הריצה בישראל, עד שמצא את התמונה שלי בכרטיס החבר באתר מרת"א (מועדון רצי תל אביב) והחליט שהוא חייב להכיר אותי.
החיבור בינינו בעקבות עולם הריצה המשותף לשנינו גישר על הרבה דברים אחרים שלא מצאו חן בעיני, פתאום מצאתי את עצמי נסחפת לרומן קטן ומרתק איתו. לבסוף, מסתבר שהריצה הייתה חזקה יותר ממה שהיה בינינו ואחרי תקופה די ארוכה נפרדנו. משום מה אני לא עצובה, משהו קרה הפעם, בשונה מכל הפעמים האחרות כשהאהבה לא התממשה בחיי לא הייתי עצובה. לא הרגשתי ריקה, להפך, הרגשתי מלאה בדיוק כפי שהרגשתי שהייתי איתו.
בשבת בבוקר יצאתי לריצה ארוכה כפי שכתוב בלוח האימונים שלי, בעוד שהשחר עוד לא העז לצוץ בשעות הקיץ החמות אני וחברי לריצה השטנו את רגלנו בלב הפארק. בסוף הריצה שמתי לב שכלל לא חיפשתי אותו רץ מולי. בריצה הזו הבנתי למה אני לא עצובה. ידעתי שאני בונה ורוקמת את האהבה הכי גדולה ועוצמתית שתהיה לי בחיים – אני מתאהבת חזרה בעצמי ובעולם הריצה.
הריצות לא רק חישלו את גופי ומראי החיצוני, הם גם בנו בי עוצמות אחרות של אופטימיות, של תשוקה, של עשייה, של יופי ושמחת חיים. הריצה גרמה לי להבין שעד שלא אוהב את עצמי לעולם לא אוכל למצוא אהבה בליבי!
קובעים גורל במרתון ברלין 2010
יום המרתון הגיע, ובעוד כמה שעות יסתיים המסע שלי בעקבות האהבה, אבל כנראה שלא העזתי לעולם לחזות את אשר הולך להיות לי בריצת ה-42.2 קילומטר הראשונה בחיי. כשנפרדתי מחברי לקבוצת הריצה ממש לפני קו הזינוק הבכי הראשון הגיע. פתאום הבנתי שמה שרקמתי בו עור וגידים יום-יום, שעה-שעה בתקופה האחרונה הגיע. זהו, הזינוק. אני יוצאת לריצת המרתון הראשונה שלי – חייכתי, כשאני שמחה, מלאת אנרגיה וחיים, ושורפת את ה-22 קילומטרים הראשונים בקלות. כלל לא חשבתי על זה שהוא לא נמצא איתי ורחפתי את הקילומטרים בקלילות מפתיעה.
באיזשהו שלב בריצה החלטתי שאני שמה לי שירים ב-MP ואת החצי הבא של המרתון אני רוצה לעשות מרוכזת ומאוחדת עם עצמי – הרי הרווחתי את זה ביושר! השיר הראשון שהתנגן במפתיע על אדמת ברלין הקרה הביא עימו כל כך הרבה רגשות מעורבים; תחושת גאווה, זיכרונות מהריצות בפארק וכיצד הכול הפך בן רגע למציאות של מסע ארוך ומרתק, שגם היה טמון בו הרבה עצב. הבנתי שהמטרה שלשמה עשיתי את זה לא תחכה לי בקו הסיום.
דמעות קלות הופיעו על פני בעודי רצה על המסלול. ילדה קטנה רצה לכיוון אחת הרצות לידי בקילומטר ה-28, כל כך התרגשתי בשבילה כי ראיתי עד כמה היא הייתה זקוקה לעידוד הזה כדי להמשיך הלאה. בקילומטר ה-34 אמרתי בקול רם, ללא כל חשש שמישהו ישמע או יבין מה אני אומרת: "איפה אתה אהובי? למה אני צריכה לרוץ כל כך הרבה כדי למצוא אותך?" גם אז הופיעו הדמעות והפעם לא ממש ידעתי מה לעשות איתן. האם לנגב אותן, להסתיר, או פשוט לתת להן לזרום – מה לעשות עם כל הדמעות האלה?
ואז זהו, זה הגיע, הקילומטר האחרון ואני מסיימת את המרתון הראשון שלי, וזאת בעקבות החיפוש שלי אחר האהבה – הוא כבר לא יהיה בקו הסיום ולא יתקשר בסופו לשאול איך היה לי, הוא גם לא יחכה לי בשדה התעופה בזרועות מחבקות וגאות. אבל, זה כלל לא שינה לי את מה שהרגשתי, באותו הרגע הדמעות כבר לא היו חלק ממסעי וריצתי, והעצב לא העכיר בי. מה שהרגשתי היו אנרגיות מטורפות שגרמו לרגלי לשוט את הקילומטר האחרון כאצנית מקצוענית.
רצתי כמו איילה אל קו הסיום, מפזרת את השיער מהקוקו ההדוק לראשי. נזכרתי בה שוב. איך הייתה יפה כשראיתי אותה מתנוססת על המגזין היוקרתי, היא הקרינה כל כך הרבה אהבה שגם אני משתוקקת אליה. ידעתי שתמונת הסיום שלי חייבת להיות כשאני דוהרת עוד מאה מטר ועוד קצת ואז זה קורה, אני שומעת את הכרוז מכריז "WELCOME NITZA HADAD TEL AVIV, ISRAEL" ואני רואה את עצמי יפה מאי פעם, מרוחה עם חיוך נצחי על מסכי הענק של קו הסיום. אז הופיעו הדמעות בפעם האחרונה למרתון שלי, והן לא היו מעצב.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות למאמנים שלי אייל מויאל , דניאל קרן וגיא בן אפרים והכי חשוב לחברתי
היקרה לירון שרצה איתי את כל הריצות הקצרות בנאמנות ובאהבה שאין מתחרים
לה.
