מאת:יאיר ראובן
הקדמה:
שמי יאיר ראובן, אני בן 39, ומתגורר במדינת משיגן שבארה"ב
במבדקי הגיוס לצה"ל גילו את המום המולד שבלבי—גידול עודף מעל השסתום
האורטלי שמנע זרימת דם סדירה לאבי העורקים, ובכך נמנע תפקוד סדיר של
המסתם. עקב כך הפכתי "לשפן-ניסוי" של מכון הלב בתל-השומר, לאחר עשר
שנות מחקר שבוצעו על הפגם הנדיר שבלבי, הכרוגים והקרדיולוגים החליטו
לבצע את הניתוח לכריתת הגידול העודף. הניתוח בוצע "בהצלחה", אך הנזק
למסתם האורטלי לאחר 26 שנותיי הראשונות עם המום היה כבר בלתי הפיך. כבר
אז הקרדיולוגים ופרופסור שם-טוב בראשם הודיעו לי על הצורך לניתוח החלפת
מסתם בעתיד. את חיי המשכתי בארה"ב, שם הצלחתי בעולם העסקים. התפנית
החלה בשנת 1997, כשמצב בריאותי החל להתדרדר, כשאני סובל מלחץ דם גבוהה,
לחצים נפשיים ומועקה פיסית קשה. "הרופאים" הציעו לי להשתמש "בסמי-מרפא"
אך אני סירבתי, ידעתי שהתוצאה בשימוש בסמים הללו תגרום להרס גופני
מוחלט. חיפשתי רפואה חליפית ונעזרתי בעצות של מומחים ברפואה
האלטרנטיבית, אך כעבור שנה לא חל שינוי רב במצבי שהחל להתדרדר יותר
ויותר. בשנת 1999 החלטתי לא להקשיב יותר לעצות של "המומחים", מאז לקחתי
את האחריות לבריאותי לידיי. כך מצאתי את עצמי לומד תזונה-
קלינית-טבעית.
אתלטיקה:
חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי הטבעי קשור לאתלטיקה קלה, לכן
אימצתי את הליכת-הכושר כחלק מתהליך שיקום גופי ולבי. ככול שהזמן עבר
הרגשתי יותר ויותר חזק, רציתי להראות לכול הספקנים מה ניתן לעשות עם
רצון ותזונה נכונה. במהלך שנת אלפיים הגיתי את "אתגר-מצדה", שבו אני
מעלה לפיד בוער לפסגת ההר דרך שביל-הנחש, לצורך הדלקת החנוכייה, ובדרך
אגב קובע שיא חדש למנותחי לב.
יאיר ראובן – אל מול המצדה
בנר ראשון של חנוכה 2000 נרשם השיא שהוא
18:26 דקות, השיא תועד בשלוש מצלמות וידאו, שאחת מהן הייתה מותקנת על
קסדה שנקשרה לראשי. ביום רביעי 27/12/2000 פורסמה כתבה בידיעות-אחרונות
תחת הכותרת "כבש את ההר". באותו יום קיבלתי תנופה חזקה לכיוון האתלטיקה,
כשנרשמתי למרתון טבריה ה-24. גבי ינאי "ממרוצים", סיפר לי על המרתון
והציע לי להשתתף בו, הוא גם אמר לי שאם אני אתעייף רצוי שאפסיק
והמארגנים ידאגו לאסוף אותי. אני מעולם לא השתתפתי בתחרות כלשהי
ובמיוחד לא במרתון, אך גופי אמר לי שאני מסוגל לבצע את המרתון, נפשית!
ב-4/1/2001 חציתי את קו הסיום בזמן מדהים של 5:18:33 שעות.
במהלך שנת 2001 השתתפתי במספר מרוצים חשובים שהקנו לי ניסיון, בעודי
ממשיך לבנות ולחזק את גופי ולבי. באפריל, הייתי ההלך היחיד במרוץ ווסט בלומפילד ה-25
לחצי-מרתון שנערך בעיר מגורי , שישה שבועות לאחר מכן
קבעתי שיא מסלול חדש בקטגוריה של הליכת כושר למרחק של 10 ק"מ, בעיר
אן ארבור הנודעת שבמדינת מישיגן (השיא הישן הוא 1:11:37 והחדש הוא
1:06:54).
יאיר ראובן – עם התורן ודגלי ישראל וארה"ב
אך המרוץ הטוב ביותר למרחקים בינוניים היה בעיר פלינט
במדינת מישיגן, בו השתתפו מעל 15,000 אתלטים הקטגוריות ריצה
והליכה שונות (דומה למרוץ עין-גדי רק גדול יותר) 1531 הלכי-כושר התחרו
במקצה ל-8 ק"מ, את המסלול הקשה סיימתי רביעי בזמן של 53:55 דקות וכך
רכשתי מקום של כבוד כהלך-הכושר המהיר ביותר בדרום מזרח מישיגן (מעל 5
מליון תושבים גרים בחלק זה של המדינה).
אתלט ופטריוט:
תכננתי לסיים את שנת 2001 במרתון ה-24 של העיר דטרויט (ב-
21/10/2001), שנחשב למרתון השישי בחשיבותו בארה"ב והתוצאות מהוות כרטיס
כניסה למרתון בבוסטון, המרתון החשוב ביותר בעולם. ב-11/9/2001 העולם
עבר זעזוע מוחלט. התקפות הטרור במגדלי-התאומים בניו-יורק, ובבניין
הפנטגון בוושינגטון הבירה, הורידו את המורל בעולם המערבי ובעיקר בקרב
האמריקאים. המרתון קיבל תפנית שונה בעיני, כבר לא היה לי חשוב לשבור את
השיא האישי שלי. רציתי לתרום את גופי ואת הכושר הגופני שלי בכדי לעלות
את המורל, וכדרך-אגב להביא כבוד לכל יהודי וישראלי בארץ ובגולה. הרעיון
היה לקשור תורן בן שני מטרים למותני וראשי, ובראש התורן להניס את הדגל
האמריקאי ומתחתיו את דגלה של מדינת ישראל, כסמל לידידות בין שתי
המדינות. אף על פי הקושי הרב שבביצוע חציתי את קו הסיום בזמן של 5:19:53
שעות.
יאיר זוכה להתעניינות רבה מצד התקשורת
ביקור בארץ ומרתון טבריה:
לישראל הגעתי ב-17/11/2001 לשהייה בת שלושה חודשים
לצורך מציאת מקום אליו אוכל לחזור עם סיום לימודי השנה. את המסורת
החדשה של העלאת הלפיד דרך שביל-הנחש במצדה תכננתי להמשיך. ביום ראשון
23/11 ביצעתי עליית חימום לפסגה, בה קבעתי שיא חדש למנותחי-לב, 17:22
דקות וכמו כן תיכננתי להשתתף במרתון טבירנ ה- 25.
הכנות אחרונות:
המדיטציה בלילה לפני המרתון היא בעלת חשיבות עליונה.
הקשר בין הגוף, המוח והנפש חייב להיות מלוכד ומאוחד. בזמן המדיטציה
מגלים אהבה לגוף, "האני" הוא מרכז העניינים, בזמן הזה אין אף אחד בעולם
חוץ ממני, אני הוא כל-יכול, החזק והמהיר מכולם, גופי הוא גוף מושלם.
וזה עוזר, זה נקרא "הצהרות-חיוב" והגוף מושפע מכך באופן חיובי ביותר,
לפיכך ישתף פעולה גם בשעת מצוקה. קשה לי להגיד שישנתי טוב באותו לילה,
הרגשתי שגופי הוא כמו פקעת עצבים שממתינה לשריקת הפתיחה. בבוקר יום
המרתון שתיתי תה צמחים, מחית מארבעה תפוזים ומינון יותר גבוהה של
אבקת "מזון באוקטן גבוהה" וצוף דבורים. כמו כן הכנתי את משקה הכוח שלי
שכלל מים מזוקקים, מולסה, דבש, חומץ תפוחים טבעי לא מסונן וכמובן
נוזל "האש" המפורסם שלי. את משקה הכוח שמתי במימיה שנחגרה למותני, אליה
נוספו ווקמן, ונרתיק קטן ובתוכו שני בקבוקונים.
את החימום האחרון ערכתי בגן העיר, הרגשתי
חזק ומוכן למרוץ. כאתלט בעל נשמה וערכים, לחצתי את ידם של כל רוכבי
כסאות הגלגלים והוספתי ברכת דרך צלחה.
כנגד הרוח:
התחלתי את המרתון בהילוך איטי, הייתי קצת הססן, בקילומטר
השלישי הגברתי את המהירות ואת הקילומטר העשירי עברתי בזמן מצוין של שעה
ואחד-עשרה דקות. לנקודת הסיבוב הגעתי כעבור שעתיים ושלושים-ואחד דקות.
עד כאן המרוץ התנהל כשורה, במהלך החצי הראשון זיעה ניגרה מרגלי וזלגה על
הגלד הטרי הבקוע שברגלי השמאלית, הרגשתי תחושת צריבה, אך היא נעלמה לאחר
מספר דקות. רוחי הייתה מרוממת, המוזיקה ניגנה באזני, הרגשתי מצוין.
ואז באה הרוח, עמק בית-שאן היה ממולי. הרוח תפש בדגלים, שהיו כשני
מפרשים שעימם נאבקתי, העלייה המתונה לכיוון צומת מעגן נהפכה
לתלולה. "את הגשם (שהיה צפוי) לא המטרתה עלי אבל מדוע דאגת לרוח, בכדי
לשבור אותי?" זעקתי לעל. הקילומטר השלושים נחשב "כחומה" שעומדת לפני
המרתוניסט, או שאתה שובר את החומה, או שאתה נשבר. החומה שלי הייתה
בקילומטר ה-26, בין שיזף לצומת האון, בתום השעה השלישית למרוץ, לאחר
קילומטרים ארוכים של מאבק ברוח החזקה והגשם שנלווה אליה. לאחר דמעות
מרור הגיעה שאגת הפריצה, החומה הוצבה לפני בשלב מוקדם יותר ואותה פרצתי
בזעם וכוח, שום-דבר כבר לא הפריע לי עד סוף המרוץ. בצומת האון הייתה
תחנת המים הפעילה האחרונה, באזור ירדנית שוטר ירד מהניידת בכדי לתת לי
בקבוק מים. את אחד-עשר הקילומטרים האחרונים ביצעתי ללא מים, עמדות המים
היו נטושות, מארגני המרתון הנפלא הזה הפגינו בורות מוחלטת במרוץ מפרך
שכזה. הם נטשו אותנו, את הרצים האיטיים, הם נטשו את נושא הדגל, את נציג
האומה כולה במרתון היחידי שמתקיים במדינת ישראל, הם נטשו פטריוט! שמונת
הקילומטרים האחרונים היו בסימן עליה מתונה, בכניסה לעיר הרוח החלה לנשוב
בשנית, בכוח רב חציתי את קו הגמר בזמן שיא אישי של 5:17:45.
סיכום דבר:
תומס אדיסון אמר בשנת 1900: "רופא העתיד לא ייתן סמים, אבל
הוא יעניין את החולה בטיפול ובפיקוח של גוף האדם, בגורם ובמניעתן של
מחלות." העתיד הוא כאן ועכשיו, עם שובי ארצה בתום לימודי, אתחיל להפיץ
את תורת הרפוי הטבעי בעלון דו-חודשי במחיר סמלי ביותר שיכסה את הוצאות
הדפוס ודמי המשלוח. בכדי להירשם לעלון, אנא שלחו את שמכם וכתובתכם ל-
[email protected]
יאיר ראובן, ישראל-ארה"ב
קישורים קשורים
מרתון טבריה ה- 25
